תקציר המאמר לפרשת שופטים:
בענין דיני הריגה בשוגג, התורה מתארת להב של גרזן שמתרופף תוך כדי הנפתו לכרות אילן. המילה שמשתמשת בה הכתוב להנפה היא "ונדחה", משורש 'נדח', שורש המופיע בכל חמישה חושי תורה רק בספר דברים. מאמר זה בודק את עומק המילה הזאת, וכן את היחס הקרוב בין משמעותיה למשמעויות מכלול המלים המכילות אותיות 'דח' בלשון הקודש.
התורה מתארת מעשה של רוצח בשגגה שדינו לנוס לעיר מקלט: דב' יט:ה - וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי.
לדעת מחברת מנחם[1], המלה "ונדחה" נגזרת משרש 'דח' (שרש המופיע בחמישה חומשי תורה רק בספר דברים), וחבר במחלקה אחת את הפסוקים הבאים, שמשותף לכולם לדעתו עניני דחיה והעברת טינוף:
1. דח - דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל[2] ; גָּדֵר הַדְּחוּיָה[3]; וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם[4] ; יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי[5] ; לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח[6] ; לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ[7] - ענין מדחה המה. 1.a ומגזרתם: וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ[8] ; שָׁם יָדִיחוּ אֶת הָעֹלָה[9] - ענין רחיצה המה, להעביר ולהדיח טנוף ודם.
ונלע"ד להשוות עוד שרשים בעלי אותיות 'דח', היינו: 2. דחף, 3. דחק, 4. דחס, 5. קדח[10], 6. דחן. ונראה שמשותף לכולם ענינים מעין לחץ, הדיפה, גירוש ו/או הפלה. ונבדוק אותם אחד אחד:
2. דחף - ענין הדיפה ודחייה. בספרות חז"ל, דחיפה היינו הדיפה[11], כגון: מכות ז: - אם בפתע - פרט לקרן זוית, בלא איבה - פרט לשונא, הדפו - שדחפו בגופו. ויקרא רבה (מרגליות) כד:ו - וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ (מ"ב ד:כז). אמר ר' יוסי בר' חנינה שדחפה בהוד יפיה. הערוך הביא בשם תר' ירושלמי שתרגם "להדוף" במלה "למדחף": ערוך (ערך 'דחף') - להדוף את אויביו תרגו' ירושלמי למדחף ית בעלי דבבך[12]. ואונקלוס תרגם "הדפו" כלשון דחייה: במ' לה:כב - וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ; ת"א - אם בתכיף בלא דבבו דחהי.
3. דחק - "לחץ" מתורגם "דוחקא": שמ' ג:ט - הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם; ת"א - דוחקא דמצראי דחקין להון. גם שרש 'אוץ' מתורגם בלשון "דחיקה": בר' יט:טו - וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט; ת"א - ודחקו מלאכיא בלוט. שמ' ה:יג - וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים; ת"א - ושלטוניא דחקין.
4. דחס - לשון חז"ל[13], והיא מציינת סמיכה ודחיפה (ב' מיני לחץ): יבמות קב. - אמר רב יהודה אמר רב: התרת יבמה לשוק - בשמיטת רוב העקב... דכולא חיילא דכרעא עליה דחיס; רש"י - דחיס - נסמך לשון דחיס בריימב"ר בלעז לעזי רש"י: לחץ. שם קג. - אמר אמימר: האי מאן דחליץ, צריך למדחסיה לכרעיה; רש"י - למדחסיה - לדחוף רגלו בקרקע. וכן מעיכה: שם מב. - משום דחסה; רש"י - דחסה - שממעכו בשעת תשמיש. דחסה לשון לחץ שלוחצו, כדאמר לקמן: גבי חליצה צריך למידחסיה לכרעיה (דף קג.).
5. קדח - בלשון מקרא השרש מציין חום ("שריפה") פנימי, כגון: כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי (דברים לב:כב), אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת (ויקרא כו, טז). אולם בלשון חז"ל המלה נשאלת לענין ניקוב וכלי המנקב, כמו: שבת יב:א - הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב; רע"ב - הקודח - הנוקב. כלים יג:ד - הַמַּעֲצָד, וְהָאִזְמֵל, וְהַמַּפְסֶלֶת, וְהַמַּקְדֵּחַ, שֶׁנִּפְגְּמוּ, טְמֵאִים; רע"ב - מקדח - כלי שבו מנקבים הלוחות. ונראה שהקשר הוא שהחום הפנימי יוצר לחץ שחודר החוצה, ופעמים מנקב את הגוף, כדמצינו אצל החולי המכונה "קדח" בלשונם ז"ל: נגעים ו:ח - הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח[14] הַמּוֹרְדִין, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים; רמב"ם פהמ"ש - וקדח. הנגע ההוה מליחה נשרפה בלהבה בגוף כמורסית והיציאות אשר ינקבו העור ויקצרוהו.
6. דחן - מין קטנית, דכתיב: יחזקאל ד:ט - וְדֹחַן וְכֻסְּמִים. ברם, רבינו יונה העיר שייחודיות קטנית זו היא שאין הדרך לאוכלו כ"א ע"י כתישה וטחינה (שיש השלכות לגבי ברכתו). וכפי שראינו לעיל בענין שרש 'דחס' (סעיף #4), כתישה / מעיכה היא תוצאת לחץ (חוזר ונשנה). וז"ל רבנו יונה: רבינו יונה על הרי"ף ברכות כו. (לפי דפי הרי"ף) - ובפת אורז ודוחן וכיוצא בהן מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות. מיהו נראה למורי הרב נר"ו שיש הפרש בין האורז והדוחן שעל האורז מברך עליו בורא מיני מזונות ואפי' כשהוא שלם אבל על הדוחן אינו מברך עליו כשהוא שלם[15] חדא שאין דרכו אלא על ידי כתישה או טחינה.
יה"ר שנגאל וניקבץ מכל קצווי תבל בקרוב, לקיים את הכתוב: דברים ל:ד - אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. אמן ואמן.
[1] לעומת שיטת ריב"ג ורד"ק ,שחילקו את הפסוקים לשלשה שרשים:'נדח', 'דוח' ו'דחה'. אולם, כתב רד"ק בערך 'דוח' ש'דוח' ו'נדח' הם "שני שרשים בענין אחד". וכן התלבט בפסוק "נדחי ישראל יכנס" וחברו גם בערך 'דחה' וגם ב'נדח'). [2] תהלים קיח:יג; מצ"ד - דחה דחיתני - אף אם הם דחו אותי לנפול בארץ עכ"ז ה' עזרני ולא יוכלו לי. [3] תהלים סב:ד; מצ"ד - וכגדר הנדחה ממקומה. [4] ישעיהו כז:יג; רד"ק - נדחים בכל פאה ומפוזרים. [5] ישעיהו טז:ד; רש"י - יגורו בך נדחי - בני ישראל הבורחים. [6] ש”ב יד:יד; רלב"ג - שלא יהיה נדח אחד מן האנשים שידמה בנפשו לברוח מהמות. [7] ש”ב יד:יג; רש"י - אבשלום בנו שנדחה ממנו וברח לו. [8] ישעיהו ד:ד; רש"י - ידיח - ל' רחיצה בל' משנה ובמקרא ושם ידיחו את העולה (יחזקאל מ). [9] יחזקאל מ:לח; רש"י - ידיחו את העולה - ירחצו את הקרביים. [10] והשוה את מאמרינו לפרשיות צו ונשא להצעה אחרת בענין שרש זה. [11] ושרש 'הדף' בעצמו הרי אינו אלא חילוף מיקום אותיות (וחילוף אותיות אחע"ה הקרובות) של 'דחף', וכך הביא בתרגומנא: תרגומנא (שמות כג, דף תיט - ת"ד): 'הדף' למפרע - 'דחף'... כי הה' והח' אות אחת ממש. [12] תרגום זה מובא גם בספר תוספות וחילופין תרגום ירושלמי. [13] השרש נמצא רק בתלמוד פעמים בודדות, ולא מצאנו הופעה בתרגומים. [14] יש שהשוו מחלה זו ל"קדחת" המקראית (ע' ערוך השלם, 'קדח' ג'). [15] כלומר, אינו מברך עליו ברכת במ"מ, אלא בפה"א.