לך לך: המלט למקלט, לוט! ~ יהושע שטיינברג

תקציר המאמר לפררשת לך לך: בפרשת השבוע, אנו מתוודעים לראשונה לאחיינו של אברהם, לוט. האם יש משמעות שרמוז בשמו, אשר עשוי לספק תובנה לגבי בחירותיו ומעשיו?

חכמינו פירשו שמות רבים כרמזים לאופיים (ראו למשל תנח' האזינו ז'), ואכן אמרו זאת גם על שמו של לוט (תנח' וישב ו'), אך במקרה זה לא ציין המדרש למה השם מרמז עליו (אך ראה פי' עץ יוסף על אתר).

במאמר זה נסינו לקבוע את המשמעות הבסיסית של השם על ידי השוואתו למילים אחרות בשפת הקודש המכילות את שתי האותיות 'לט' - אותיות העיצור של המילה. אנו מקווים שההצעות שלנו יעזרו לפתור את ה"לוּטה" (התעלומה) הזו ולהאיר מושגים העטופים ב"עלטה".

בר' יב:ד - וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט.

בעל הספר אבני שיש מציע יסוד משותף לשלשה שרשים בעלי אותיות 'לט', וזה תורף דבריו: ספר אבני שיש (ערך 'מלט'): 'מלט', 'פלט', 'שלט', יוצאים ממקור אחד [היינו הגנה / הצלה], כדלהלן:

1. מלט - מורה על הניסה כדי להציל נפשו מסכנת מות טבעית או מסכנה אחרת. כמו: הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ (בר' יט:יז); הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ (תה' קכד:ג).

2. פלט - מורה לפי הנראה על הניסה וההצלה ממלחמה ומפני החרב: וַיָּבֹא הַפָּלִיט (בר' יד:יג) - שנפלט מהמלחמה; פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ (תה' יז:יג); וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן (יר' מד:כה).

3. שלט - שנושאים הלוחמים להגן על נפשם[1]. ומזה יוצא ג"כ השרש 'שלט' המורה על הממשלה, שתכליתה היא להגן על יושבי הארץ: הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ (בר' מב:ו); מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת ז:יט). ועוד: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת (שם ח:ח) - שמורים על שלטון הממשלה להגן על הארץ ויושביה[2].

ונראה לע"ד להוסיף למשפחת נגזרי אותיות 'לט' עוד מספר שרשים: 4. קלט 5. עלט 6. חלט 7. לטא 8. לטש 9. לוט., כדלהלן.

4. קלט - במ' לה:יא - ערי מקלט. וכן במובן "קלוט", היינו סגור (סגירה וכיסוי הם מסוגי שמירה): וי' כב:כג - וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט; רש"י - וקלוט - פרסותיו קלוטות.

5. עלט - בר' טו:יז - וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה; ענינו חושך, שמתואר רבות ככיסוי וסתר[3]. וכך מתואר גם העלטה, כגון: יחז' יב:ו - עַל כָּתֵף תִּשָּׂא בָּעֲלָטָה; אברבנאל - צוהו שיעשה... בגדים... ויוליך על כתפו... כאילו הוא בסתר בעלטה[4]. וכן יש שרמזו לקשר בין "עלטה" ל"וילט", [וַיָּלֶט פָּנָיו (מ"א יט:יג)] כי ענין שניהם הוא כיסוי[5].

6. חלט - מ"א כ:לג - וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ; ת"י: וְגַבְרַיָא נְחִישׁוּ וְאוֹחִיאוּ וְחַטְפוּהָא - לשון חטיפה. ע' פירוש רש"ר הירש לבר' טו:יז[6], שקישר בין 'עלט' ל'חלט' שענין שניהם הוא העלמה מן העין, היינו שתוצאת שניהם - החשיכה והחטיפה - היא הסתר וכיסוי מפני הראייה.

7. לטא - ויק' יא:ל - וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת; אונקלוס תרגם "לטאה" במלה "וחלטתא"[7]: ת"א - וְיַלָּה וְכֹחָא וְחַלְטְתָא וחֻמְטָא וְאָשׁוּתָה. שמא יש להציע שלכך בחר אונקלוס בשרש 'חלט' (כמו "ויחלטו" המתורגמת "וחטפוהא", כנ"ל) - משום שהלטאה היא שרץ זריזה במיוחד, ונמלטת בחטף בחורים וסדקים[8].

8. לטש - בר' ד:כב - תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל. הגם שמלאכת לטישה שייכת בכלי חקלאות ודברי אומנות[9],

מדגיש רש"י[10] שעיקר ה"אומנות" של תובל קין היתה בייצור כלי זיין, כלי מלחמה[11]: רש"י - תובל קין - תובל אומנתו של קין. תובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים. ויש לציין כי רוב אזכורי השרש 'לטש' במקרא קשורים למלחמה / אלימות, כגון: תה' נב:ד - הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ[12]. וגם לטישת כלי החקלאות נחשדה ע"י אדוני הארץ הנכרים ומנעו את ישראל ממלאכה זו בתוך ארצם: ש"א יג:יט-כ - וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ.

איך קשורים עניני צחצוח ולטישה לכאן? עד כה התייחסנו למנגנונים שונים של הגנה כגון הסתתרות, בריחה וסגירה. אולם סוג חשוב ביותר של הגנה הוא ההרתעה. עצם הידיעה שיש בידי השכן מחסני-נשק מוכנים וחצים מחודדים עלולה למנוע התקפות מלכתחילה. ואם בכ"ז יחליט האויב לתקוף, אין הגנה עצמית טובה יותר מתקיפה חזיתית בחרבות מלוטשות. וכן יש לציין שבדרך רמז, אותיות 'לטש' הן אותיות 'שלט'[13], המורה במקרא על המגן של הלוחם ועל המושל, המוטל בראש ובראשונה במשימת הגנת עמו, כנ"ל.

9. לוט - "לוטה" מורה על דבר עטוף וכרוך: ש"א כא:י - הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה; רש"י - לוטה - כרוכה, וכן: וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ (מ"א יט:יג). וכן על סתר, חשאיות, כגון: שמ' ז:כב - וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם; רש"י - בלטיהם - לחש... בלט ובחשאי. סנהד' סז: - אמר רבי חייא בר אבא בלטיהם אלו מעשה שדים; רש"י - בלטיהם... בסתר.

10. נוסיף שלפי רש"י, שרשו של "מֶלֶט" (טיח) הוא 'לט', המציין כיסוי: יר' מג:ט - וּטְמַנְתָּם בַּמֶּלֶט; רש"י - וטמנתם במלט - מ' זו יסוד נופל היא בתיבה, כמו: מקום, מעמד, מעשה, ויסודו לט כמו: וַיָּלֶט פָּנָיו (מ"א יט:יג) - לאט אותה בתוך הטיט במלבן[14].

ונראה להציע שמכאן נגזר אף שמו של "לוט". הרי בכל צעד חשוב בחייו, לוט נָס או הסתתר מפני אויב, מפני צרה / סכנה או מפני נסיון כל דהוא, כדלהלן: 1. בתחלת דרכו, הרי נמלט מצרת רצח אביו (ע"י נמרוד [ע' רש"י בר' יא:כח]) לתוך חֵיק אברהם. 2. אח"כ נמלט מדרכו של אברהם (שמעמדו אולי נחשב לו כאיום מדומה להצלחתו הוא, כמוסבר למטה) לעיר סדום. 3. ואז במחלמת ד' מלכים את החמשה הוא נשבה ומשם הוא ניצול ונמלט מן השבי (בר' יד:טז), 4. ובסוף נמלט גם מהפיכת סדום במערה (בר' יט:כ). ושים לב ששרש 'מלט' מופיע רק חמש פעמים בכל החומש (בניגוד לשאר ספרי תנ"ך) - וכולם אצל לוט בן אחי אברהם: 1-2. בר' יט:יז - הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה. 3. בר' יט:יט - וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. 4. בר' יט:כ - הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה. 5. בר' יט:כב - מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה.

וגם שלוש פעמים נקט המלאך כאן במלה "המלט", ואף פעם אחת לא הזכיר את המלים "לנוס" או "לברוח". גם לוט הזכיר לשון "מלט" פעמיים, הגם שהוסיף את המלה "לנוס" בסוף. מה מיוחד במלה הזאת, ומדוע שינה לוט בסיום דבריו?

נקדים עם דברי רש"י על צוויו של המלאך "ההרה המלט": רש"י בראשית וירא יט:יז - ההרה המלט - אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר לעיל: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה (בר' יב:ח). שההסבר הפשוט הוא בכדי להנצל בזכותו של אברהם. לוט מסרב, אמנם עם נימוק: בר' יט:יט - וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. המפרשים פירשו שהיה ירא לוט שמא לא יוכל לרוץ ולהגיע בזמן. ברם, לוט בעצמו מוסיף טעם לבחירתו בעיר צוער: בר' יט:כ - הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר. דהיינו שהיא צעירה ו/או קטנה (ראה במפרשים). יש להציע שסיבה אחת שלוט פחד לברוח לחיק אברהם היא היא הסיבה שברח ממנו מלכתחילה, שביחס לגדלותו של אברהם, לוט הרי הוא קטן; ובהשוואה לצדקת דודו, הרי הוא רשע. מכאן: בר' יט:יט - פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. ואין לי מקום להמלט ולהחבא מגדלותו וצדקתו. אולם בצוער -עיר קטנה וצעירה- אחשב לאדם חשוב וצדיק ביחס אליהם - ראש לשועלים[15]. ויש לדייק עוד בלשונו של לוט: בר' יט:כ - הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה... לשון "לנוס" מתייחסת לבריחה הפיזית, כדפירשו המפרשים הנ"ל, היינו שירא שמא לא יגיע למקום במהרה. לעומת זאת: ...וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה. כלומר, גם אם בית אברהם היה קרוב לנוס אליו, אני מעדיף להמלט ולהחבא אצל קטנים ממני, מקום שאני נחשב לצדיק[16].

שמו של לוט א"כ מבטא בדיוק נמרץ את אישיותו הוא - להתחמק, להישמט ולהימלט מן הנסיונות. בניגוד לדודו שעמד בניסיונות, ובכך עלה במעלות הצדקות והגדולה, לוֹט נתקע לצמיתות - לוּט בערפל ובעלטה. עלינו ללמוד מכשלונו של לוט ולשאוף לגדולתו של אברהם אבינו, נשיא אלוקים.

[1] ש"ב ח:ז - וַיִּקַּח דָּוִד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב; רד"ק - שלטי הזהב - מגיני הזהב; מצ"צ - שלטי - כעין מגן. [2] כלומר, בהשאלה מ'שלט' בהוראת מגן (או נרתיק הנושא נשק - ע' רש"י בש"ב שם). [3] כדמצינו אצל החושך הנקרא "צלמות": תה' מד:כ - וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת; רד"ק - מכוסים בחושך הגלות. ונראה להציע שמשמעות המלה "לייט" בארמית, קללה נובעת מכאן, היינו שישב המקולל מכוסה בחושך וצלמות. שוב ראיתי שכן כתב בספר "ממעמקים" (בראשית, דף 91). [4] וראה גם רש"ר הירש דב' יז:יד. [5] ראה ספר בעליל לארץ, דף קטו; אגרא דכלה (בראשית טו:יז), אור חדש (שם שם). [6] נמצא בפירושו לבר' טו:ט-כא במהדורת מוסד יצחק בריואר. [7] גירסת ספר "אונקלוס המוגה והמדויק", ושל "חומש המאור" (בניגוד ל'והלטתא' במהד' אחרות. [8] וכן מסוגלת לטפס בקירות מאונכים חלקלקים ועל התקרה בעצמה. כל אלו התכונות מעניקות לה דרכים רבות להימלט מכל סכנה צפויה. ובכך השמות "לטאה" ו"חלטתא" מתארים בדיוק נפלא את כח ההישרדות שלה: היא נמלטת בחטף. [9] כדוגמת: ש"א יג:יט - לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ. וע' רד"ק, הכוה"ק והעמק דבר לבר' ד:כב שכך פירשו את הפסוק בפשטות, וכך משמע גם מרש"י ד"ה "לוטש כל חרש". [10] ע"פ המדרש: ב"ר כג:ג - תובל קין... תבל עבירתו של קין [שהרג בלי כלי זיין] אבל זה לוטש כל חורש נחושת וברזל. [11] וכך פירשו רוב המפרשים (ע' ריקאנטי [ד:כב], אברבנל [ד:כ-כב], תולדות יצחק [ד:יז]). וכך מסכם הזוה"ק (ג:עו,ב) את חייו של תובל קין: תובל קין אפיק זייני קטולא לעלמא [הוציא כלי הריגה לעולם]. [12] ומעין כך גם בלשון שנון: תה' סד:ד - שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם. משלי כה:יח - וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן. [13] ראה גם חומש פרח שושנה (בר' ד:כ), תרגומנא (וי' כ, דף תקנב), שהעירו גם הם על קירבה זו בענין אחר. [14] ראה גם יריעות שלמה (א:קד.), ע"ש. [15] השוה אבות ד:טו. [16] ויש להעיר שבספר איוב פירש"י "אמלטה" כלשון השמטה: רש"י איוב א:טו - ואמלטה - אין מליטה אלא לשון השמטה. אף כאן י"ל שלוט משתמט מצדקותו של אאע"ה, ומן אחריותו ללכת בדרכו.