תקציר המאמר לפרשת נח:
בספר השורשים שלו, רד"ק ייחס מילה אחת בפסוק אחד בפרשתינו לשני שורשים שונים בעלי שתי משמעויות שונות, והפסוק הוא: וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים (בראשית ח:י). רד"ק חיבר פסוק זה גם בערך 'יחל' (תוחלת), וגם בערך 'חוּל' (הוטל, חנה, נפל). ברם, רש"י פירש את המילה כלשון המתנה, והתרגום הירושלמי פירשה כלשון התחלה ("שרי" בארמית). במאמר הזה בדקנו את עומק המילה, כיצד מסוגל שורש אחד לסבול פירושים כה שונים. אנו מייחלים שהמאמץ הצליח, ושתחּול עלינו שבת שלום ותחילת שנה מבורכת.
שלשה פסוקים בפרשתינו מכילים מלים דומות[1], ותרגמו אותן מקצת התרגומים כלשון התחלה:
בר' ח:י - וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; תרגום ירושלמי - וּשְׁרֵי לְמִימְנֵי[2].
בר' ט:כ - וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם; ת"א - ושרי נח גבר פלח בארעא ונצב כרמא.
בר' י:ח - הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ; ת"א - הוּא שָׁרֵי לְמֶהֱוֵי גיבר בארעא.
רד"ק הוסיף דוגמאות נוספות של מלה זו (ששרשה 'חלל' לשיטתו) בהוראת התחלה:
בר' ט:כ - וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם; רד"ק - ויחל נח איש האדמה - ...לשון תחלה, כמו: אותו החל לבנות המזבח (ש"א יד), אחל תת פחדך (דב' ב), הוא החל להיות גבור בארץ (בר' י:ח).
ויש להוסיף עוד דוגמאות רבות להוראה זו, כמו:
בר' מד:יב - וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה.
דב' טז:ט - שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה.
שופ' י:יח - אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן.
שופ' טז:כב - וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ.
שופ' כ:מ - וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה.
ש"א כב:טו - הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאָל לוֹ בֵאלֹהִים.
יונה ג:ד - וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא.
אולם, אונקלוס ורש"י פירשו את הפסוק הראשון כלשון המתנה:
בר' ח:י - וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; ת"א - ואוריך[3] עוד שבעא יומין אחרנין; רש"י - ויחל - לשון המתנה, וכן: לי שמעו ויחלו (איוב כט:כא), והרבה יש במקרא. להלן מספר דוגמאות להוראה זו:
שופ' ג:כה - וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ; ת"י - וְאוֹרִיכוּ עַד סַגִי; מצ"צ - ויחילו - המתינו, כמו: ויחל עוד (בר' ח).
ש"א י:ח - שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ; ת"י - שַׁבְעָא יוֹמִין תּוֹרִיךְ עַד מֵיתֵי לְוָתָךְ; רש"י - תוחל - תמתין.
תה' קמז:יא - אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ; תרגום - ית דמוריכין לטוביה.
איוב לב:יא - הֵן הוֹחַלְתִּי לְדִבְרֵיכֶם; רלב"ג - הוחלתי - המתנתי; תרגום - הא אוריכית לפתגמיכון.
יש להתבונן בהוראות אלו: התחלה והמתנה הם לכאורה שני מושגים הפוכים, התחלה מציינת עשייה, והמתנה מציינת אי-עשייה, הכיצד תסבול מלה אחת הוראות הפוכות?
יש לתרץ על פי השוואה לשרש אחר המכיל אותיות 'חל', היינו שרש 'יחל'[4], שאף הוא נושא שתי הוראות: 1. המתנה 2. תקווה. במקומות רבים אנו מוצאים שהמלה "יחל" מתפרשת לשני פנים אלו, כגון:
יחז' יג:ו - וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר; רש"י - לשון תוחלת..., לשון אחר לשון המתנה.
תה' מב:ו - הוֹחִילִי לֵאלֹהִים; רש"י - הוחילי - המתיני וצפי לגאולה.
איוב כט:כא - לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ; רלב"ג - ויחלו - וימתינו ויקוו.
ישע' נא:ה - וְאֶל זְרֹעִי יְיַחֵלוּן; מלבי"ם - המיחל, מצפה על זמן מוגבל... ולכן מצאנוהו על המתנה: ויחל שבעת ימים (בר' ח), שבעת ימים תוחיל (ש"א י:ח).
כלומר: שרש 'יחל' מתאר תקווה של "שב ואל תעשה" (תקווה פסיבית), רוצה לומר בְּטַח וְצַפֵּה שה' יתברך יפתח לך פתח להתחלה חדשה[5].
אחת הדוגמאות לשרש 'יחל' שפירשוהו מפרשי המקרא כלשון התחלה היא בתיאור המלאך את עליית שמשון לגדולה: שופטים יג:ה - וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל; ת"י - הוא ישרי למפרק ית ישראל; מצ"צ - יחל - יתחיל. אמנם בחז"ל דרשוה מלשון ביטול: סוטה ט:-י. - וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל... (שופ' יג:ה). אמר רבי חמא ברבי חנינא: הוחל שבועתו של אבימלך[6], דכתיב: אם תשקר לי ולניני ולנכדי (בר' כא:כג); ומפרש רש"י שמלת "יחל" נדרשת כלשון ביטול: רש"י - הוחל שבועתו של אבימלך - בטלה, לשון: לא יחל דברו (במדבר ל) לפי שהם עברו על השבועה תחילה.
וכן מצינו שחלק מהמפרשים פירשו את הפסוק "אז הוחל לקרוא בשם ה'" כלשון התחלה:
בר' ד:כו - אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'; רשב"ם - אז הוחל לקרא בשם י"י - לשון התחלה שהתחיל להתפלל; אב"ע - אז הוחל - מבעלי הכפל מלשון 'תחלה'. אולם אף כאן דרשוהו חז"ל כלשון ביטול, כמו "לא יחל": מדרש אגדה (בובר) בראשית ד:כו - דבר אחר הוחל. התבטל, כמו: לא יחל דברו (במ' ל:ג), כתרגומו לא יבטל[7].
דוגמא אחרת שרבו בה הפירושים (וכן רבו הדעות בענין שרשה של המלה):
הושע ח:י - וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים; רד"ק פירש את המלה כלשון התחלה: רד"ק - ויחלו מעט - ענין תחלה. אולם רש"י פירשה בגמרא כלשון ביטול, כמו "לא יחל": בבא בתרא ח. - ויחלו מעט... פסוק זה בלשון ארמית נאמר, אי תנו כולהו - עתה אקבצם, ואם מעט מהם - יחלו ממשא מלך ושרים; רש"י - יחלו ממשא מלך ושרים יהיו בטלים מלשאת משא מלך ושרים, יחלו, כמו: לא יחל דברו (במדבר ל).
נמצא איפוא, שלמלים בעלות אותיות 'חל' יש מספר משמעויות הנראות כסותרות זו לזו: התחלה והמתנה, תקווה וביטול, וצריך למצוא את המחבר בין משמעויות אלו.
נראה בביאור הדברים: פעמים רבות אנו מוצאים בלשון הקודש שמלה אחת מבטאת הוראות הפוכות. הטעם בזה הוא, לפי שלפעמים אותה מציאות עצמה מולידה שתי תוצאות הפוכות, כלהלן. הבאנו בתחילת הדברים שהתרגום הרגיל של המלה "ויחל" הוא "התחלה" ["שרי" בארמית], המורה תמיד על היתר ופתיחה. ברם, המתבונן יבחין שמציאות זו של היתר ופתיחה, מלבד תחילת דרך וכיוון חדש שהיא נושאת בכנפיה, היא גם מביאה קץ למה שהיה קודם לה. למשל: המתיר קשר בכדי להשתמש בחבל לצורך אחר, מוותר על התפקיד ששימש לו אותו הקשר עד כה. וכן הפורץ חלל בקיר לצורך עשיית חלון או דלת אכן פָּתַח פֶּתַח חדש, אך בה בעת השאיר פרצה בקיר דרכה יוכלו להיכנס קור, גשם, גנבים וכדומה.
נוחילה אליו יתברך שיעזור לנו להתחיל רק התחלות טובות, יחולל עלינו שנה מבורכת ויחל את עצת אויבנו המזימים לחלל את שמו.
[1] שכולן נגזרות משרש 'חל' לדעת מחברת מנחם. [ערך זה מכיל חמש עשרה מחלקות!]. [2] "שרי" הוא התרגום הרגיל להתחלה, למשל: ת"א בר' ו:א, מד:יב; במ' כה:א; דב' טז:ט. ת"י שופ' כ:מ, ש"א כב:טו. [3] התרגום הרגיל של ישיבה והמתנה, כמו: בר' כב:ה - שְׁבוּ לָכֶם פֹּה; ת"א - אוריכו לכון הכא. ראה גם שמ' כד:יד, במ' ט:ח, ט:יט, כב:ח. [4] לדעת רד"ק. [5] ומכאן גם לשון בקשה, כמו: ש"ב יח:יד - לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ; מצ"צ - אוחילה - אבקש, כמו: אחלי אדוני (מ"ב ה:ג). מ"א יג:ו - וַיְחַל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת פְּנֵי ה'; ת"י - וְצַלִי נְבִיָא דַיָי קֳדָם יְיָ; מצ"צ - חל - ענין בקשה כמו ויחל משה (שמות לב). מלאכי א:ט - וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל; מצ"צ - חלו - ענין תפלה כמו ויחל משה (שמות לב). יר' כו:יט - וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה'; ת"י - וְצַלֵי קָדָם יְיָ. [6] פירש שם מהרש"א (ת"ד) - שבועתו של אברהם אבינו לאבימלך מלך פלשתים שלא ילחם בו (ראה בר' כא:כג) בוטלה. משום שכוונת השבועה היתה שלא ימשול האחד בשני1, והם הפרו אותה, שנאמר: וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים יד:ד). ~~~תת הערה - 1שבועת אברהם התחדשה בימי יצחק, כלשון הכתוב: תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ (בר' כו:כח); וביארו במדרש שהיא המשך של שבועת אברהם אבינו: מדרש אגדה (בובר) בר' כו:כח - תהי נא אלה שהיה לנו עם אביך אברהם, כך יהיה בינינו ובינך. והסביר ר' בחיי שבשבועה הזאת החדשה התחייבו שני הצדדים לחיות בשלום: רבינו בחיי שם כו:כז - תהי נא אלה בינותינו, שלא נזיק זה לזה. ואת הברית ההדדית הזאת הפרו הפלשתים ברדייתם על ישראל. [7] וכן פירש רבינו יונה, ש"לא יחל" הוא לשון מניעה וביטול: שערי תשובה שער ג:ריב - רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר (משלי כה:כג)... "תחולל" מלשון חלילה, וכן: לא יחל דברו (במ' ל:ג) - לא יבטל. וכן: אז הוחל לקרא (בר' ד:כו) - אז נמנע. וראה גם הכתב והקבלה לבר' ד:כו. ועי' חזקוני, הדר זקנים ומלבי"ם לבמ' ל:ג.