נשא: שיטת הסטייה
נושא המאמר השבוע הוא סוטה, האישה הסוררת. אנו בוחנים את עומקה של מילה זו והקשר שלה למונחים רבים הקשורים לשונית, שבמבט ראשון קשה להבחין את הקשר לוגי למילה הנדונה. אך כרגיל, הלשון הקדושה פותחת את הדעת לאסוציאציות עמוקות ומלמדת אותנו שיעורים החלים על חיי היומיום שלנו.
אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל (במדבר ה:יב).
מנחם בן סרוק חיבר פסוק זה במחברתו, בערך 'שׂט'. להלן הפסוקים שחיבר שם:
אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ1, שְׂטֵה מֵעָלָיו2, עֲשֹה סֵטִים שָׂנֵאתִי3, וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ4, תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ5, וְאִם לֹא שָׂטִית6, וְשָׂטֵי כָזָב7.
משותף לכל הפסוקים הללו עניני הטייה, סטייה ועיוות - בד"כ לשלילה. המלה הנוספת היחידה בלשון הקודש בעלת אותיות 'שׂט' היא "שׂטן". וכבר רמז בספר הבהיר (המיוחס לר' נחוניא בן הקנה) לקשר ביניהם, היינו שמהותו של השטן היא לגרום לסטייה מן הדרך הישרה, הטייה לכף חובה.8
ספר הבהיר סימן קסד9 - מאי משמע דשטן לישנא דמטה הוא, שהוא מטה את כל העולם לכף חובה, וכתיב: וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ (בראשית לח:טז) ומתרגם: וסטה לותה. וכתיב: שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר (משלי ד:טו).
ובעוד שרוב המדקדקים10 חיברו את 'שׂט' ו'שׂטן' כשני שרשים לא קשורים, רמב"ם קישר ביניהם גם מבחינה לשונית, מהפועל "שטן" בפרשת בלק: מורה נבוכים ג:כב - ראה בלעם... באמרו לו: הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן (במ' כב:לב). ודע ששטן נגזר מגזרת: שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר (משלי ד:טו), רוצה לומר שהוא מענין הנטייה וסור מהדבר מפני שהוא המטה מדרך האמת.
יש לשים לב שבין המלים שחיבר מנחם, מופיעה המלה "סטים", עם אות ס'; חילוף אותיות שׂ' וס' היא תופעה מצויה מאוד11. ואכן, שם המסכת המוקדשת לענין הוא "סוטה", הנגזר מהמלה "תשטה" בפרשתינו. שתי אותיות אלו שייכות לקבוצת זסשר"ץ שמוצאיהן מהשיניים. ומכאן קישרו רז"ל גם בין סוטה / שׂוטה ל"שטות" (הבל / סכלות), עם אות שׁ':12
סוטה ג. - אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר: אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ.
האם מאמר זה הוא בבחינת "דרוש בעלמא", או שמא מרמזים לנו ז"ל גם על קשר לשוני בין המלים? יש לציין שהמלים שטות / שׁוטה אינן מקראיות, אלא מלשון חז"ל. למרות זאת, מלים מסוג זה בד"כ קשורות בדרך כלשהי ללשון תנ"ך. בנסיון למצוא מקור מקראי, נפנה שוב למחברת מנחם, שחיבר ארבע מחלקות בערך 'שׁט'. המשותף לפסוקים במחלקה הראשונה היא לנדוד:
שָׁטוּ הָעָם, שׁוּט נָא, אֳנִי שַׁיִט, שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים.
בניגוד לכך, שלושת המחלקות האחרות בערך 'שׁט' מתמקדות במקלות, משוטים, ועצים:
אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס , וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים . [משותף להם: עצי שטים].
וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ, אַלּוֹנִים... מִשּׁוֹטָיִךְ, הַשָּׁטִים אֹתָךְ. [משותף להם: מקל / משוט (במקרה הזה) המשמש כשלוחה / הארכה של יד האדם (לצורך הכוונה, הנעה וכו')].
בְּשׁוֹט לָשׁוֹן, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, קוֹל שׁוֹט, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם. [משותף להם: שוט / דרבן].
בעוד ששלוש המחלקות האחרונות קשורות בכך שכולן מצויות כיצירת עץ, מה הקשר למחלקה הראשונה, המתמקדת בנדידה? מקלות, משוטים ושוטים ושרביט המלוכה - תפקידם (מילולית או ציורית) הוא דווקא למנוע תעייה ללא מטרה; להבטיח שהספינה, השור או האומה ישארו / יחזרו לדרך הישרה והנכונה. במלים אחרות, לסקל סטייה כלשהי.
אכן, גם שמו של עץ השטים בעצמו (שחיבר במחלקה ב') אינו שם אקראי. למדונו חז"ל שסיבת בניית המשכן על בסיס עצי שטים היא להזכיר לנו את מעשינו המעוותים - במקום המכונה "שטים" (ראה במ' כה:א-ט), ולכפר על עונות אלו.
כעין סיכום לדברינו עד כה, ראינו נגזרי שׂט / סט המורים על הטייה, סטייה, עיוות. בניגוד לכך, הוראת היסוד של נגזרי שׁט היא נדידה ללא מטרה מחד גיסא, ומתקנים שתכליתם היא מניעת תופעות אלו מאידך.
עוד מושג הקשור להטייה וסטייה הוא בוז / דחיה / גינוי, בכך שישות בזויה היא ישות שמתחמקים ממנה, היינו שסטים ממנה בכדי למנוע מגע כלשהו איתה. על פי זה יש להסביר מלה המופיעה רק בספר יחזקאל: "שאט". ורש"י מסביר שהמלה מורה על בזיון:
יחזקאל טז:נז - בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַשָּׁאטוֹת אוֹתָךְ מִסָּבִיב; רש"י - השאטות - לשון בזיון, ולא קרינן א'. ויבז מתרגמינן: ושט.
כפי שהזכרנו לעיל, הוראת היסוד של שרש 'שׂטה' בפרשת נשא היא אכן הטייה / סטייה. הזכרנו שם גם את המורה נבוכים שקישר לשונית בין 'שׂטה' ל'שׂטן'. בעוד שלכאורה אין צד חיובי למלה זו, כך בדיוק מביא רש"י מהמדרש:
במדבר כב:כב - וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ; רש"י - מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד.
מכאן יש להסיק שאין בהטייה / סטייה שלילה בעצמה, ואדרבה פעולה כזאת יכולה להיות חיובית מאוד אם הסטייה היא מן הרע לטוב. אמנם, אם כי כך הוא הדבר ברמת ההפשטה, בדוגמא המקורית של סטייה, הסוטה בעצמה מורה על השחתה בלבד.
נאחל ונייחל לקץ לחיי שיטוט ללא תכלית. שכל סטיותינו תהיינה מן השטות אל השיטה הישרה, ובכך נזכה לראות את ארון השטים מוחזר לבית חיינו, שיבנה בב"א.
1משלי ז:כח; רלב"ג - אל ישט - אל יטה לבך אל דרך האשה הזרה הזאת.מנחת שי מזכיר דוגמאות רבות לכך:
2משלי ד:טו; מצ"צ - שטה - ענין הטיה והסרה, כמו: אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ (משלי ז)
3תה' קא:ג; מצ"צ - סֵטִים - ענינו דברים הסרים מדרך הנכוחה, כמו: אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ (משלי ז).
.4מצ"צ מנחת שי צפ' א:יב- אמרו במדרש חזית [וע' ויק"ר לה:יא] פ' אני לדודי אם זכיתם תעשירנ' 5הושע ה:ב; מצ"צ - שֵׂטִים - ענין הסרה מדרך הטוב, כמו: וְאַתְּ כִּי שָׂטִית (במ' ה:כ).
6עושר ואם לאו תעשרנה ל' מעשר שתעשה לכם א' מעשרה. עוד אמרו [שבת קיט.] עשר תעשר עשר 7בשביל שתתעשר ובשו"ט מזמור ט' וב"ר פ' ס"ג דרשו שני גוים בבטנך כמו שנואי גוים בבטנך. ובירושלמי 8פרק אין מעמידין [ע"ז ב:ז] ומדרש [ע' שהש"ר א:א] חזית פסוק כי טובים דודיך כבשים ללבושיך כבשים 9כתיב כלומר דקרי ביה כבשים בלא שבולת כיצד בשעה שתלמידיך קטנים כבוש לפניהם ד"ת. עוד אמרו בפ"ב דחגיגה [וע' יל"ש משלי תתקסא] אל תקרי כבשים אלא כבושי' דברי' שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך.
במ' ה:יב; רש"י - תִשְׂטֶה - תט מדרכי צניעות... כמו: שְׂטֵה מֵעָלָיו (משלי ד:טו), אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ (שם ז:כה).
במ' ה:יט.
תה' מ:ה; רש"י - וְשָׂטֵי כָזָב - השטים [ס"א משטים] מדרך הישר אחרי הכזב.
השטן מוזכר בפרש"י לראשונה בפ' וירא, שם הטה השטן את האיל מדרכו, ובכך עיכבו ממשימתו: רש"י בר' כב:יג - בקרניו - שהיה רץ אצל א"א והשטן סובכו ומערבבו באילנות כדי לעכבו. ובמדרש הלשון היא "מסטינו" - מלאכתו של השטן: פ' דרבי אליעזר ל - מסטינו כדי לבטל קרבנו של א"א ונאחז בשני קרנותיו בין האילנות.
והשוה זמרת ישע, דף פט; מעשה רקם, דף 427.
10 ריב"ג, רד"ק ומנחם מסכימים על כך.
11 במקומות אין ספור, למשל: רש"י הושע ח:ד - השירו - עשו שרים ד"א הסירו את זה ממלוכ' והמליכו את זה ובספר המסור' מוכיח כן שחברו במסורה כתבין ש' וקריין ס' ופתרונו ס'. מ"א יח:כז - כי שיח וכי שיג לו; רלב"ג - שיח... והנה שיח שרשו נשח, כמו פיח שרשו נפח, והרצון בו שהעקר [כלומר נעקר] כחו, כמו: ונסחתם מעל האדמה (דב' כח:סג), כי הס’ והש’ ישתתפו מאד בהוראות התיבה אשר הם בהם. רבינו בחיי בר’ ב:יט - הסוס קל התנועה ושמח לקראת המלחמה והעלה שמו סוס מלשון שישה כי ס’ מתחלפין ש’.
12מנחת שי מזכיר דוגמאות רבות לכך: מנחת שי צפ' א:יב - אמרו במדרש חזית [וע' ויק"ר לה:יא] פ' אני לדודי אם זכיתם תעשירנ' ל' עושר ואם לאו תעשרנה ל' מעשר שתעשה לכם א' מעשרה. עוד אמרו [שבת קיט.] עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ובשו"ט מזמור ט' וב"ר פ' ס"ג דרשו שני גוים בבטנך כמו שנואי גוים בבטנך. ובירושלמי פרק אין מעמידין [ע"ז ב:ז] ומדרש [ע' שהש"ר א:א] חזית פסוק כי טובים דודיך כבשים ללבושיך כבשים כתיב כלומר דקרי ביה כבשים בלא שבולת כיצד בשעה שתלמידיך קטנים כבוש לפניהם ד"ת. עוד אמרו בפ"ב דחגיגה [וע' יל"ש משלי תתקסא] אל תקרי כבשים אלא כבושי' דברי' שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך.
סוטה ג. - אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר: אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ.
האם מאמר זה הוא בבחינת "דרוש בעלמא", או שמא מרמזים לנו ז"ל גם על קשר לשוני בין המלים? יש לציין שהמלים שטות / שׁוטה אינן מקראיות, אלא מלשון חז"ל. למרות זאת, מלים מסוג זה בד"כ קשורות בדרך כלשהי ללשון תנ"ך. בנסיון למצוא מקור מקראי, נפנה שוב למחברת מנחם, שחיבר ארבע מחלקות בערך 'שׁט'. המשותף לפסוקים במחלקה הראשונה היא לנדוד:
שָׁטוּ הָעָם15, שׁוּט נָא16, אֳנִי שַׁיִט17, שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת18, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ19, הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים20.
בניגוד לכך, שלושת המחלקות האחרות בערך 'שׁט' מתמקדות במקלות, משוטים, ועצים:
אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס21 , וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים 22. [משותף להם: עצי שטים].
וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ23, אַלּוֹנִים... מִשּׁוֹטָיִךְ24, הַשָּׁטִים אֹתָךְ25. [משותף להם: מקל / משוט (במקרה הזה26) המשמש כשלוחה / הארכה של יד האדם (לצורך הכוונה, הנעה וכו')
בְּשׁוֹט לָשׁוֹן27, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים28, קוֹל שׁוֹט29, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם30. [משותף להם: שוט / דרבן].
בעוד ששלוש המחלקות האחרונות קשורות בכך שכולן מצויות כיצירת עץ, מה הקשר למחלקה הראשונה, המתמקדת בנדידה? מקלות, משוטים ושוטים ושרביט המלוכה - תפקידם (מילולית או ציורית) הוא דווקא למנוע תעייה ללא מטרה; להבטיח שהספינה, השור או האומה ישארו / יחזרו לדרך הישרה והנכונה. במלים אחרות, לסקל סטייה כלשהי.
13 וי"א שגם המלים החדשות שבל' משנה (כגון גשר, גרמא, סימן, קביעות) רובן היו בשימוש בע"פ, וזה שלא נמצאו במקרא הוא רק מפני שלא הזדמן צורך לשימושן. ראה י"ש (הקדמה, ד,ב), ובמה שהביא מרד"ק ומזרחי שם.
14מלה נרדפת ל"משוטט", כדמצינו במפרשי המקרא: רש"י בר' כ:יג - ויהי כאשר התעו אותי וגו' - כשהוציאני הקדוש ברוך הוא מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום. ריקאנטי בר' ד:יב - ואמר נע ונד, כענין שנאמר בשטן: משוט בארץ ומתהלך בה (איוב א:ז). מצ"ד ש"א כה:כט - יקלענה - תהיה משוטטת נעה ונדה.
15 רש"י במ' יא:ח - שָׁטוּ - אין שייט אלא לשון טיול אישבני"ר [טיול להנאה] בלא עמל.
16 מצ"צ ש"ב כד:ב - שׁוּט - ענין ההליכה אנה ואנה, וכן: מִשּׁוּט בָּאָרֶץ (איוב א).
17רש"י ישע' לג:כא - אֳנִי שַׁיִט - אניה השטה במים.
18מצ"צ יר' ה:א - שׁוֹטְטוּ - ענין ההליכה אנה אנה, וכן: מִשּׁוּט בָּאָרֶץ (איוב א).
19 מצ"צ איוב א:ז - מִשּׁוּט - ענין ההליכה אנה ואנה, כמו: שָׁטוּ העם ולקטו (במדבר יא).
זכ' ד :י.
21ישע' מא:יט.
22שמ' כה:ה.
23 אסתר ה:ב
24 רש"י יחז' כז:ו - משוטיך - הם שרחבים בראשם שמנהיגין בהם האניה, ריימ"ש בלע"ז.
25מצ"ד יחז' כז:כו - הַשָּׁטִים אֹתָךְ - מנהיגי הספינה המשיטים אותך.
26כי מצינו לשון "הושטה" בתרגום הנופלת על היד בעמצה, כמו: בר' כב:י - וַיִּשְׁלַח... יָדוֹ; ת"א - וְיוֹשִׁיט... יְדֵיה.
27איוב ה:כא.
28מצ"צ מ"א יב:יא - בַּשּׁוֹטִים - הוא כעין שבט, כמו: שׁוֹט לַסּוּס (משלי כו).
29 מצ"צ נחום ג:ב - שוט - שבט ושרביט, כמו: שׁוֹט לַסּוּס (משלי כו).
30מצ"צ יהושע כג:יג - ולשוטט - ענין שבט, כמו: שׁוֹט לַסּוּס (משלי כו), ונכפלה ל' ל.הפעל.
אכן, גם שמו של עץ השטים בעצמו (שחיבר במחלקה ב') אינו שם אקראי. למדונו חז"ל שסיבת בניית המשכן על בסיס עצי שטים היא להזכיר לנו את מעשינו המעוותים - במקום המכונה "שטים" (ראה במ' כה:א-ט), ולכפר על עונות אלו.
כעין סיכום לדברינו עד כה, ראינו נגזרי שׂט / סט המורים על הטייה, סטייה, עיוות. בניגוד לכך,
הוראת היסוד של נגזרי שׁט היא נדידה ללא מטרה מחד גיסא, ומתקנים שתכליתם היא מניעת תופעות אלו מאידך.
עוד מושג הקשור להטייה וסטייה הוא בוז / דחיה / גינוי, בכך שישות בזויה היא ישות שמתחמקים ממנה, היינו שסטים ממנה בכדי למנוע מגע כלשהו איתה. על פי זה יש להסביר מלה המופיעה רק בספר יחזקאל: "שאט"33. ורש"י מסביר שהמלה מורה על בזיון:34
יחזקאל טז:נז - בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַשָּׁאטוֹת אוֹתָךְ מִסָּבִיב; רש"י - השאטות - לשון בזיון, ולא קרינן א'. ויבז35מתרגמינן: ושט.
כפי שהזכרנו לעיל, הוראת היסוד של שרש 'שׂטה' בפרשת נשא היא אכן הטייה / סטייה. הזכרנו שם גם את המורה נבוכים שקישר לשונית בין 'שׂטה' ל'שׂטן'. בעוד שלכאורה אין צד חיובי למלה זו, כך בדיוק מביא רש"י מהמדרש:
במדבר כב:כב - וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ; רש"י - מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד.
מכאן יש להסיק שאין בהטייה / סטייה שלילה בעצמה, ואדרבה פעולה כזאת יכולה להיות חיובית מאוד אם הסטייה היא מן הרע לטוב36. אמנם, אם כי כך הוא הדבר ברמת ההפשטה, בדוגמא המקורית של סטייה, הסוטה בעצמה מורה על השחתה בלבד.
נאחל ונייחל לקץ לחיי שיטוט ללא תכלית. שכל סטיותינו תהיינה מן השטות אל השיטה הישרה, ובכך נזכה לראות את ארון השטים37 מוחזר לבית חיינו, שיבנה בב"א.
31 תנחומא תרומה פ' ט' - ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים... "עומדין" - אותן שהועמדו קודם לכן, א"ר שמואל בר נחמן, כ"ד מיני ארזים היו, ומכלם לא נבחר אלא ז', שנאמר: אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו (ישעיה מא)... ומכלם לא נבחר אלא השטה בלבד, שנאמר: עצי שטים, למה קורא אותם עצי שטים?... חטאו בשטים, ולקו בשטים, ומתרפאין בשטים, חטאו בשטים, שנאמר: וישב ישראל בשטים; לקו בשטים, שנאמר: ויהיו המתים במגפה (במדבר כה), ומתרפאין בשטים, שנאמר:עצי שטים (וע' במד"ר כ :כב).
32 יצויין ששרש המלה "שוטר" בלשון קודש הוא 'שטר', וסביר להניח שהוא נגזר מ'שט' ו'טר' (כדוגמא: לא תטר, אשר פירושו המילולי הוא לא לשמור שינאה, ואונקלוס מתרגם כל הופעה של השרש 'שמר' בבנין קל באחת מנגזרי 'טר' [לדוגמא: שמ' לד:יא]). וראה מאמרינו לפרשת תצווה על השרש 'טר'.
33 אלו הן ההופעות היחידות, חוץ מהמובא לקמיה: בְּכָל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ (יחז' כה:ו). נָקָם בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ (שם כה:טו). מִכֹּל סְבִיבֹתָם הַשָּׁאטִים אוֹתָם (שם כח:כד). בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם (שם כח:כו). בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ (שם לו:ה).
34 ובספר חק נתן (ב"ק ה.) קישר בין 'שט' ל"שטות": נכנס בו רוח שטות... ל' בזיון - שטות; תרגום ויבז עשו: ושט.
בר' כה:לד.
36ובדומה לפעלים 'סור' 'פנה', 'נטה', שפעם מציינים סיבוב כלפי יעד ופעם להתרחק ממנו. והעיר אמ"ש נ"י על דוגמא נוספת חיובית: משלי ד:יד-טו - בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל תָּבֹא... שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר. וראה חזקוני שמ' ג:ד.
37בתלמוד דרשו את הפסוק "עצי שטים עומדים", שהם עומדים לעולם: סוכה מה: - עצי שטים עמדים (שמ' כו:טו)... עמדים - שמא תאמר אבד סיברם הוא תקות הקרשים שישובו אלינו (ערוך לנר) ובטל סיכויין, תלמוד לומר עצי שטים עמדים - שעומדים לעולם ולעולמי עולמים. והעיר הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהגם שיירד הבית השלישי בלבת אש מן השמים: מ"מ יהא לו [לעצי שטים] קיום והשתמשות שם. ויש להעיר כזכר לדבר שבתיאור בית השלישי אכן מוזכר מזבח / שולחן של עץ (על אף שסוגו אינו מוזכר): יחזקאל מא:כב - הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. ובמדרש מצינו שיש תפקיד לשטים גם לעוה"ב, שכן הקב"ה מרפא ומחייה אותם: תנחומא תרומה ט - אמר הקב"ה לעולם הבא אני מרפא את השטים, שנאמר והיה ביום ההוא יטפו... מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים (יואל ד:יח).