תקציר המאמר לפרשת ויחי:
על ערש הדווי שלו, יעקב מבקש מבנו האהוב יוסף להישבע לו שיקברנו בארץ ישראל עם אבותיו, וכינה זאת מעשה של "חסד ואמת". פירוש המילה חסד כאן היא על טוב לב, נדיבות לב. המילה הנהדרת הזו משמשת פעמים רבות לתאר את ה' בעצמו כביכול, והיא למעשה אחת משלוש-עשרה המידות בהן נקט משה כדי להציג את טובו יתברך. ובכל זאת, למרבה הפלא, מונח זה מופיע בספר ויקרא עם משמעות שונה מאוד; המילה משמשת לתיאור המעשה המחפיר של גילוי עריות עם אחותו של אדם. ובדומה לכך, בספר משלי המילה מציינת בושה.
במאמר זה ניסינו להבין את המשמעות הבסיסית של מילה זו, וכיצד היא יכולה לשאת הוראות כאלה השונות לחלוטין. ובסופו של דבר אנו מציעים את הלימוד העמוק שהתורה עשויה ללמד אותנו באמצעות הפרדוקס הזוהר הזה
בראשית מז:כט - וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.
רש"י פירש ש"חסד ואמת" הוא חסד בלי צפייה לגמול: רש"י - חסד ואמת - חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. משמע מהדיוק הזה שקיים גם סוג אחר של חסד, שאינו חיובי לגמרי. וכמו שהמלה "חסד" לא פעם מתלווה במלה "אמת", כך היא מופיעה בליווי תארים אחרים כגון "גמילות חסד" ו"חסדים טובים"[1], מה שלא מצאנו אצל מלים בעלות משמעויות קרובות: כגון "רחמים" או "צדקה".
וכן יש להבין בפירש"י גם את הביטוי "תשלום גמול", כיון שלכאורה המלים הללו הן נרדפות, ולכאורה מספיק היה לומר או "שאינו מצפה לתשלום" או "שאינו מצפה לגמול".
שרש 'חסד' מופיע מחד גיסא פעמים רבות כתיאור לתכונות ומעשים נשגבים ורחבי-לב, בעיקר אצל הקב"ה בעצמו כביכול, כגון: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ (בר' כד:כז). אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת (שמ' לד:ו). הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו (דב' ז:ט). יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ (תה' נז:ד). אולם מאידך, יש למלה "חסד" גם משמעויות שליליות, כמובא בספר השרשים: רד"ק (ערך 'חסד') - חֶסֶד הוּא (ויקרא כ:יז), חרפה. פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ (משלי כה:י), ישים דברך חרפה ונבלה.
ראב"ע, רד"ק ושרש ישע[2] פירשו שלשון "חסד" מציינת תוספת - לטובה ולהיפך: אב"ע וי' כ:יז - חסד הוא - מגזרת: פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ (משלי כה:י), וטעמו תוספת בזנות. רד"ק (ערך 'חסד') - ושני הענינים האלו שהזכרנו בחסד הם ענין אחד, כי כמו שהחסד הוא תוספת הטוב ויתרון הגמול, כן "חסד הוא" רצה לומר תוספת הזנות ויתרון הנבלה. שרש ישע (ערך 'חסד') - 'חסד' מציין תוספת- כמו שהחסד הוא תוספת הטוב ויתרון הגמול, כן הוא תוספת הזנות ויתרון הנבלה[3].
רמב"ן מציע שמשמעות "חסד" היא רק לטובה, ובמקרים שהיא נושאת הוראה שלילית יש לפתור אותה כהסרת חסד, בדומה לפעלים 'שרש' ו'דשן': רמב"ן ויק' כ:יז - על דעתי: פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ (משלי כה:י) - יסיר ממך כל חסד, שלא שמרת חסדך את רעך שמסר לך סודו, כמלת: לְדַשְּׁנוֹ (שמ' כז:ג), ובכל תבואתי תְשָׁרֵשׁ (איוב לא:יב), וכיוצא בהן, כי רחוק הוא אצלי להיות מלת חסד בלשון הקודש משמש בהפוכים האלה, והכתובים משבחים ומתפללים[4] במלת חסד.
בעל ספר הכתב והקבלה הציע פתרון אחר להוראות ההפוכות של "חסד": הרי החסד הוא אכן צדקה מצד הנותן, אמנם הוא חרפה מצד המקבל: הכוה"ק (שם) - חסד הוא. פירש"י לשון חרפה, וכת"א, קְלָנָא הוא. והרמב"ן [כאן] טען ע"ז ואמר רחוק הוא להיות מלת חסד בלה"ק משמש בהפוכים כאלה, והכתובים משבחים ומהללים במלת חסד; ואין זו טענה, כי השבח הוא מצד הפועל ועושה החסד, להשפיע מטובו בלי תשלום גמול. אמנם מצד המקבל חרפה היא לו, שהוא כעני ודל ונצרך לקבל מתנת חנם, וכמאמרם: מאן דאכל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה[5] - ולכוונה זו ישמש על השבח והגנאי דבר והפוכו[6].
אמנם, בהיות הקב"ה מכונה "רב חסד", קושית רמב"ן במקומה עומדת - היתכן שח"ו הקב"ה יתהלל במדה כזאת שבהשפעתה יחושו המושפעים תחושת חרפה?
נראה שהתשובה לשאלה הזאת נתפרשה בדברי בעל הלב אליהו על הביטוי גמילות חסדים בלשון חז"ל: ברכות ס: - ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל. פירש הגר"א לופיאן[7] שהיא מלשון גמול / תשלום שמקבל אדם כשכר ליגיעתו במצוות: לב אליהו ח"א קצט[8] - "גומל" הוא מלשון "גמול", כי הקב"ה מתנהג עם האדם כאילו הוא חייב לשלם לו על מצוותיו[9], ובכך האדם חש כאילו אינו מקבל לחם חסד, ונמנעת ממנו בושה, וזהו הטוב שבחסד הבורא. וכיון שקבלת החסדים היא תמורת מעשיו, אין סיבה שיחוש תחושת נהמא דכיסופא[10].
אולם, יש להתבונן בעומק המלה "גמול" בעצמה, כי הגם שהיא מורה על פרעון חיובי, כך מצינו אותה גם מורה על ההיפך. כלומר, קיימים סוגים שונים של "גמול" במובן תשלום: 1. תשלום טובה: ש"ב יט:לז - וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ הַגְּמוּלָה הַזֹּאת; ת"י - וּלְמָה יְשַׁלְמִנַנִי מַלְכָּא תַּשְׁלוּמָא הָדָא. 2. תשלום רעה: ישע' נט:יח - כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם חֵמָה לְצָרָיו גְּמוּל לְאֹיְבָיו[11]. אמנם מסכם רד"ק (ערך 'גמל') במלים הבאות: "ענינם התחלת הטובה או הרעה. ויש להשבת הטובה או הרעה"[12].
ברם, קיימת הוראה נוספת לשרש 'גמל'[13], ונראה שהיא המפתח לפתרון הביטוי "תשלום גמול" שנקט בו רש"י שהבאנו בפיסקה בפתח המאמר. בפירושו לפסוק "ויגמול שקדים", נקט רד"ק בביטוי "השלמת בישול": רד"ק (ערך 'גמל') - השלמת בשול הפירות [תיקרא]: וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (במדבר יז:כג), וּבֹסֶר גֹּמֵל (ישעיה יח:ה). המלים "השלמה" ו"תשלום" נגזרות משרש אחד, ושתיהן מציינות השלמת תהליך כלשהו ("סגירת מעגל"):
ובכך יש גם להסביר את ענין צורת הנפעל של שרש 'גמל', המורה על עצמאות ואי-תלות: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל (בראשית כא:ח), ענין גמילה זו בוודאי אינו נראה כמתנה או תשלום כלשהו - הרי אדרבא, התינוק מתנתק מאמו ומפסיק לינוק! אמנם, רד"ק קישר גם ענין זה ל"ויגמול" שקדים, וז"ל (שם): וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל (בר' כא:ח), נשלמה יניקתו... וכן להשלמת בשול הפירות: וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (במ' יז:כג), וּבֹסֶר גֹּמֵל (ישע' יח:ה)[14].
הרי לפי האמור, נבין שאין מתנה גדולה מגמילת הילד, שהרי השלמת תקופת היניקה שווה ממש לעת גמילת הפרי מן האילן. שכפי שגמול הפרי מציין השלמת תלותו בעץ ותחילת הוויתו כישות עצמאית, כך גמילתו של הילד היא נקודת מעבר לקראת עצמאותו. ויש לדמות את תהליך הגמילה הזה לשמונה מדרגות של צדקה שמצאנו ברמב"ם (מתנות עניים י:ז-יד): והמעלה הגדולה מכולן היא המחזיק ביד ישראל... [ולוּ ע"י הלוואה בלבד] עד שלא יצטרך לבריות. במלים אחרות, לעזור לו להיגמל מן הצורך בצדקה[15].
מכאן נלע"ד לתרץ גם את כפל הלשון לכאורה ברש"י "תשלום גמול" ששאלנו עליו למעלה. בשתי המלים הללו יישב רש"י את ההוראות המנוגדות של שרש 'גמל'. בהוספת המלה "תשלום" מרמז לנו רש"י שהמשמעות הבסיסית של 'גמל' קשורה למשמעויות שרש 'שלם': תשלום והשלמה - סגירת מעגל, כנ"ל. הגומל האמיתי רואה את גמילתו כמעשה מושלם בפני עצמו, דבר שאינו זקוק להשלמה או לתשלום כלשהו. והוראה זו מתאימה לכל אחת מהופעותיה של המלה במקרא - השלמה / גמר לתלות בנדיבים, השלמה / גמר לגידול, השלמה / גמר לכל חוב שהוא - הן חיובי והן שלילי.
ומכאן יש לחזור לפן השלילי של שרש 'חסד'. יש להעיר שבנוסף למשמעות החרפה של החסד - ממבטו של המקבל ללא תמורה (שבאה המלה "גמילה" לתקן), יש צד שלילי נוסף למלת "חסד". הרי יש אדם שאכן מתיימר להעניק חסדים, אמנם כוונותיו אינן לגמרי נקיות, כי מצפה הוא לתמורה כלשהי בעתיד. כנגד מדה זו נקט רש"י בביטוי "חסד של אמת" והוסיף לפרש: "שאינו מצפה לתשלום גמול" - להבדיל מאחרים שאכן מצפים לתגמול כלשהו.
גם בהופעתה בפרשת עריות הנ"ל (חֶסֶד הוּא [ויקרא כ:יז]), ברור שֶׁהַמְגַלֶּה את עֶרְוַת אחותו אינו עוסק בגמילות חסד לשמה, אלא להנאת עצמו[16]. ומכאן יש להציע הבדל עקרוני שבין "חסד" לבין "רחמים". הרי ציינו לעיל שהמלה "רחמים" איננה מתלווה בתיאורים כגון "רחמים של אמת", "רחמים טובים" או "גמילות רחמים". מלת "רחמים" נגזרת מן "רחם", האיבר בו גדל הילד בגוף האם. האמא מרחמת על בניה ללא הגבלה, היא מטפלת בפרי בטנה בצורה טבעית ללא כל מחשבת תמורה - כל מחשבותיה מופנות וממוקדות אך ורק לטובת הילד. במלה: רחמים - ותו לא.
יה"ר שתמיד נגמול חסדים טובים ואמיתיים, ונזכה על ידי כן להיגמל בחסדיו ית', ולהיגמל מן הצורך לנדבת בשר ודם.
[1] השרשים "חסד" ו"גמל" נמצאים סמוכים (אמנם, לא צמודות ממש) זה לזה במקרא עצמו, כגון: חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר... אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה' (ישע' סג:ז), וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי... אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי (תה' יג:ו). [2] ע"ש בערך 'חסד' שלו. [3] והשוה גם את פירושי רשר"ה (בר' מז:כט, שמות לד:ו). [4] כלומר המלה "חסד" היא יסוד לדברי שבח ותפילה בתהלים ועוד מקומות במקרא. [5] בירושלמי מופיע בש"נ (ראה הערה לקמן). [6] ונראה להוסיף עפ"ז הסבר גם להוראות המנוגדות של שרש 'עזב', המורה על נטישה מחד גיסא, ועל עזרה מאידך: רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות כג:ה) - דבר והיפוכו! אמנם, כדרך שמורה לנו הלשון את ההנהגה הנשגבת של הענקת צדקה ללא בושה דרך ההוראות המנוגדות כגון של שרש 'גמל' (כמבואר להלן במאמר, שמלת "להיגמל" [בנפעל] פירושה סוף התלות בגמילות חסדים של אחרים), כך היא מורה לנו על ענין דומה במשמעויות ההפוכות לכאורה של 'עזב'. כלומר, בהושטת יד לזקוק לעזרה פשוטה, תדאג גם להשאיר אותו עם הרגשה שאינו חייב לך דבר, ובכך תעזבהו במצב חזק ומחוזק יותר ממה שמצאת אותו. כמו כן מצינו 'עזב' במשמעות חיזוק / עזרה בפסוקים נוספים: יחז' כז:יב - וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ; רש"י - עזבוניך - חוזקיך ועוזרך כמו: וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה (נחמ' ג:ח); תה' י:יד - יַעֲזֹב חֵלֵכָה; רש"י - מנחם פירש יעזוב לשון עזרה כמו: עָזֹב תַּעֲזֹב (שמ' כג:ה). [7] מובא ב"חברותא" לברכות ס,ב. [8] מובא גם במאמרינו לפרשת בראשית, ע"ש. [9] וכך יש להסביר גם את הופעת לשון "גמול" כמלה נרדפת ל"מתנה" בהשאלה, כגון: מסילת ישרים (פרק כו) - ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. היינו מתן שכר, תשלום הולם. [10] ענין "נהמא דכיסופא" מבוסס על מימרא בירושלמי (ערלה א:ג): דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה; פני משה - בהית מסתכלא ביה - בוש הוא מלהסתכל בפניו והופך פניו לצד אחר. ובס' מגיד מישרים לר"י קארו (פ' בר', אור ליום שבת, י"ד טבת) הסביר את צדדי מחלוקת ב"ש וב"ה (עירוב' יג:) בענין "נוח לו לאדם שנברא / שלא נברא" על פי יסוד זה. מ"ד נוח שלא נברא, היינו שנוח לו להנות מזיו השכינה בכל מקרה, למרות החרפה ההכרחית שיחוש הנהנה בלא עמל. בלשון המ"מ: "ניחא להו למיסבל כיסופא למיכל נהמא בלא פולחנא". ולמ"ד נוח שנברא, הנימוק הוא שבעוה"ז אדם מסוגל "לשלם" עבור הנאתו ע"י קיום המצות. וע' גם משך חכמה, בראשית נ:י. וראה ספר דעת תורה לר' ירוחם ליבוביץ (ויגש, דף רנט). [11] וכן מצינו את "פרי" מעשיו: ישע' ג:י-יא - אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ, אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ. משלי יב:יד - מִפְּרִי פִי אִישׁ יִשְׂבַּע טוֹב וּגְמוּל יְדֵי אָדָם יָשִׁיב לו. [12] בדומה לשרש 'ענה' שמציינת לרוב דבור של תגובה, אולם מופיע גם כפתיחת דבור, כגון: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם (שמ' טו:כא), עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה (תה' קמז:ז). השוה גם את דברי ראב"ע ליואל ד:ד. [13] והשוה את מאמרינו לפ' חיי שרה בענין עומק שרש 'גמל'. [14] וכן קישר ביניהם רש"י: רש"י - ויגמל - כשהוכר הפרי... ל': ויגדל הילד ויגמל (בר' כא:ח), ול' זה מצוי בפרי האילן, כמו: ובוסר גומל יהיה נצה (ישע' יח:ה). ובתלמוד פרש"י את "גמול" כל' הבדלה: יבמות יב: - תני רב ביבי קמיה דר"נ, שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה... מניקה - שמא תגמול בנה וימות; רש"י - שמא תגמול את בנה - אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק כמו ויגמל – ל' הבדלה (בר' כא:ח). והשוה גם תמ"י, שתרגם "ויגמול שקדים" - "גמר": במ' יז:כג - וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים; תמ"י - וְאָנֵיץ נִצִין בֵּיהּ בְּלֵילְיָא גְמַר וַעֲבַד לוּזִין; ובל' תר' ירושלמי - "חסיל": תר"י - וַאֲנֵיץ נִיצִין וְחָסִיל לוּזִין בַּר לוּזַיָא. וראה גם ת"א לבר' כא:ח; ת"י לש"א א:כב-כד, ישע' יא:ח. והשוה גם פרשר"ה (בר' מא:ד) להוראות השונות של 'קוץ' / 'יקץ'. [15] בדומה לכך פירש רשר"ה (בר' כא:ח), ששרש 'גמל' מורה על בישול (מוכנות), דהיינו עצמאות ואי-תלות. [16]היינו שחסד גם כאן הוא סוג של נתינה, אך עם חשבון של תמורה ותענוג עצמי.