אברהם, לוט ויהונתן בן מלכה פולארד
בפרשתינו[1] מסופר על מלחמת ארבעת המלכים בחמישה. ארבעת המלכים אשר נצחו במלחמה לקחו את לוט בשבי:
“וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן” (בראשית יד:יד).
הבה נעיין בפסוק קטע אחר קטע:
1. “וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו“.
אומר המדרש[2]:
תנחומא לך לך טז – “וישמע אברהם [כי נשבה אחיו] (בראשית יד:יד), וכי אחיו היה לוט, אלא שבחו של אברהם, אחר כל אותה המריבה שעשו, שנאמר ויהי ריב[3] וגו’ (שם יג:ז), ולא נזכר אברהם ואח”כ קוראו אחי”.
רועי לוט עסקו בגזל משדות אחרים[4]. המריבה בין המדקדק הגדול, אברהם, לבין המזלזל בגזל, לוט, הייתה בלתי נמנעת, ולכן נאלץ אברהם להיפרד ממנו לחלוטין. למרות זאת, בשעת הצורך, חזר לוט להיות בעיני אברהם בשר מבשרו – אחיו, ללא התחשבנויות.
“וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו”.
אברהם הקדיש את חייו למען המטרה של הנחלת התפיסה של האיחוד האלוקי בתודעת האנושות. אך כשנפל תלמידו לשעבר בשבי ונמצא בסכנה, אף שהיה פחות מצדיק גמור, הניח אברהם בצד את מלאכתו וייעודו, ונתן לחניכיו שיעור בחינוך העצום ביותר האפשרי: עשייה בשעת מבחן.
“יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת”.
על כך כתב רבנו בחיי, שלאברהם היה יותר ממשפחה ממוצעת שהיו סמוכים על שולחנו ותלויים בפרנסתו, ובכ”ז לא הסיס ולו לרגע מחובתו הקדושה:
“הענין הוא כי כל המספר הזה (318) היו ילידי ביתו של אברהם אוכלי שולחנו”.
ובפסוק הקודם כתוב:
“וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא” (בראשית יד:יג).
מה עניין ראה הכתוב להזכיר לנו שוב, דווקא ברגע המתוח מכל ,מהו מקום משכנו של אברהם? והרי כבר נאמר בפרק הקודם (יג:יח) שמקום מגוריו היה באלוני ממרא! אלא להודיענו, כי למרות הקרבה הגיאוגרפית של אלוני ממרא, הלוא היא חברון, למוקד המעצמה העולמית החדשה אשר ללא ספק תשא את עיניה גם לשם במוקדם או במאוחר, מחליט אברהם שלא לברוח עם משפחתו וחניכיו ובכך להינצל, ואף לא לתפוס פרופיל נמוך ולנהוג בתועלתיות פוליטית. תחת זאת הוא שאדרבא, מזנק במלוא המרץ עם כל פרי חייו לתוך המלחמה, והכל למען נפש אחת, נפש שהיא פחותה בהרבה מלהיות צדיק הדור.
מה הניע את אברהם לעסוק במלאכה כה בלתי-הגיונית ולסכן את כל אשר לו, על אף שהיו לו כל הסיבות הטובות להעלים עין? המדרש מסביר זאת באופן חד-משמעי:
בראשית רבה מג:ב – “וישמע אברם כי נשבה אחיו”, הה”ד: אוטם אזנו משמוע דמים (ישעיה לג). וירק את חניכיו, רבי יהודה ור’ נחמיה ר’ יהודה אומר הן הוריקו פנים כנגד אברהם אמרו ה’ מלכים לא יכלו לעמוד בהם ואנו יכולים לעמוד בהם, רבי נחמיה אמר אברהם הוריק פנים כנגדן אמר אצא ואפול על קדוש שמו של מקום.
סוד נחישותו של אברהם אבינו הינו הסוד לאומצו בכל מעשי חייו: לקדש את שם שמים בעולם הזה. נטישת שבוי, למרות כל התירוצים -הטובים והטובים פחות- מהווה חילול השם כביר, ובכדי למנוע חילול השם אנו נאלצים להקריב לא רק את פרנסתינו ונכסינו, אלא למסור את נפשנו, פשוטו כמשמעו.
להלן בספר בראשית[5], מערב יהודה את עצמו תמורת אחיו בנימין:
“אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ”.
המדרש[6] מעיר שדוד המלך שיחזר את ערבותו של אביו הקדמון, יהודה, במאבקו עם גולית הענק כדי לפדות את שאול, צאצאו של בנימין, מהיותו שבוי הפלישתים. דוד התגבר על כל הקשויים בתבוסתו את הענק; ובזכות מסירות נפשו נבנה בית המקדש דווקא בחלקו ובחלק בנימין.
יה”ר שישמע השי”ת את תפילתינו לפדות את אחינו יהונתן בן מלכה, ויפדה את עמו ישראל מצרותנו ויבנה את בנין אריאל בב”א.
[1] בראשית יד:א,ב.
[2] תנחומא לך לך טז.
[3] בראשית יג:ז-ט.
[4] רש”י שם יג:ז.
[5] בראשית מג:ט.
[6] תנחומא ויגש ח.