תקציר המאמר: לפרשת שמות
בפרשתנו, מופיעה המלה "הָאָבְנָיִם" במשמעות משבר הלידה. המילה מופיעה גם בספר ירמיה, אבל במשמעות אחרת לגמרי. במאמר בודקים את עומק המילה הזאת, ואת הקשר בינה לבין כל שאר המילים בלשון הקודש בעלות אותיות "בן" – והתוצאות הן מפתיאות! שבת שלום.
שמות א:טז - וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ.
המלה "אָבְנָיִם" מוזכרת בפסוק זה בהקשר של משבר לידה. מלה זו מופיעה גם בספר ירמיה (יח:ג) בהקשר שונה. במאמר זה נבדוק את עומק משמעותה של מלה זו, ואת הקשר שבינה ובין כל שאר מלים בלשון הקודש בעלות אותיות "בן".
רש"י פירש שמלת "אָבְנָיִם" האמורה בפסוק זה היא מושב האשה היולדת, וקישר זאת גם למלה "אָבְנָיִם" המוזכרת בספר ירמיה: רש"י שמות א:טז - על האבנים - מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר. וכמוהו: עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם (ירמיה יח:ג), מושב כלי אומנות יוצר חרס.
רש"י אינו מתייחס לשרשה של המלה, ובראשונים מצינו כמה שיטות בזה: רד"ק חבר את המלה "אָבְנָיִם" בערך 'אבן', אבל פירש שהיא נגזרת מן 'בן' / 'בנים', ולדבריו האות א' אינה חלק משרשה של המלה אלא נוספת עליו: רד"ק (ערך 'אבן') - וכן: וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם (שמות א:טו)... ויִקָרֵא משבר, אבל המלה הזאת נגזרה מן בֵּן ובָנִים, והאל"ף נוספת. ולפי דעתי, כי וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם הוא הרחם עצמו ונקרא אָבְנָיִם על שם הבנים... והביא בשם אביו שהאות א' בפסוק בספר ירמיה (הובא לעיל) אף היא נוספת, אולם שם היא מגזרת "בנין": ואדוני אבי ז"ל כתב, כי: וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם (ירמיה יח:ג) - האל"ף נוספת, והוא מלשון בנין.
גם ריב"ג הסכים שהא' של "אָבְנָיִם" במובן משבר היא נוספת (ומגזרת "בן"). ברם כנגד זאת, הא' של "אָבְנָיִם" שבספר ירמיה היא שרשית: ריב"ג (ערך 'אבן') - אבל וראיתן על האבנים (שמות א:טז)... נגזרת מבן ובנים, והאלף נוספת בה... ונקרא המקום כן בעבור נפילת הבנים בו... והנה הוא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם (ירמיה יח:ג)... ונאמר להם אָבְנָיִם אף על פי שאינם מאבן, לדמותם לרחים העשוים מן האבן.
לעומתם, אבן עזרא פירש ששרשה של המלה "אָבְנָיִם" בפרשתנו הוא 'אבן', ולדבריו האות א' היא שרשית במלה: אבן עזרא שמות א:טז - אמר בן קריש, כי אל"ף אבנים נוסף מגזרת בנים, והטעם המשבר, כמו: מי אפסים (יחז' מז:ג). והנכון שהוא כמו באבנים, והאל"ף שרש.
גם רש"ר הירש מציע שהא' נוספת (כרד"ק וריב"ג), אולם לדעתו כינוי המשבר בשם "אָבְנָיִם" אינו על שם הבנים (כפי שפירשו רד"ק וריב"ג), אלא מלשון בנין ויצירה: רש"ר הירש שמות א:טו-טז - וראיתן על האבנים - השרש הוא 'אבן' במשקל 'אֹבֶן', וצורת הרבים 'אָבנים'... יתכן אף שביסודה של המלה מונח השרש 'בנה' (בתוספת א' כקידומת, כמו "אפן" משרש 'פנה') שמשמעותו אינו רק לבנות, אלא גם לצור: "תבנית".
ויש להבין מה הכריח את רש"ר הירש לפרש "אָבְנָיִם" כאן במשמעות בנין ויצירה ולא כרד"ק וסייעתו שפירשו שהיא ממשמעות של "בן" / "בנים". ונראה שהוקשה לו, שלפירוש רד"ק נמצא שמלה זהה לחלוטין בשתי הופעותיה במקרא, במקום אחד נגזרת מענין בנים (פרשת שמות), ובמקום אחר נגזרת מענין בנין (ספר ירמיה), מחמת קושי זה פירש רש"ר הירש שמשמעות "אָבְנָיִם" היא בנין ויצירה, פירוש שמתאים לשני המקומות גם יחד.
אולם, לאמיתו של דבר אין בהכרח כל סתירה בין הוראת בנים להוראת בנין ויצירה, כדלהלן: בעל ספר גיא חזיון סובר כדעת רש"ר הירש, ונימק שמלת "אָבְנָיִם" נובעת מלשון בנין על פי דרשת חז"ל: גיא חזיון (עמ' 131) - וראיתן על האבנים - אבנים יהיה פה מלשון בונים, כמו שדרשו ז"ל: אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל (דברים ט:ח), אל תקרא אבניה אלא בוניה (תענית ד). הצעת בעל הגיא חזיון מקשרת בין אָבְנָיִם לאֲבָנים; שניהם קשורים לבניה במובן מילולי או בהפשטה. ובמקום אחר אנו מוצאים שדרשו חז"ל גם את המלה "בן" מלשון בניה: ברכות סד. - תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישע' נד:יג), אל תקרי בניך אלא בוניך. הרי שהוראתן המשותפת של "אָבְנָיִם" ו"בנים" היא בניה, שהרי הבית הממשי נוצר מאבנים, והבית המופשט (במובן משפחה) מבוסס על בנים וצאצאים.
נמצאנו למדים מדרשות אלו שחז"ל קישרו בין מלים בעלות אותיות 'בן': 1. "בנים". 2. "בונים". 3. "אבנים"; ושמשותף לכולן ענין בניה / בנין. ויש לציין שיש שתי מלים המופיעות בפרשתינו יותר מבכל פרשה אחרת (שש פעמים כל אחת); שתיהן בעלות אותיות 'בן', ואף הן קשורות לבנין ובניה: "לְבֵנִים" ו"תֶּבֶן", כגון: שמות א:יד - וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, שמות ה:ז - לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים.
מכאן נבדוק את מכלול המלים בלשון הקודש בעלות אותיות 'בן', והן:1. בנה. 2. לבֵנה. 3. אבן. 4. תבן. 5. בנים. 6. הבן. 7. גבן. 8. בינה. ונראה להציע שהיסוד המשותף למלים אלו, וכן ההנחה הראשונה של לשון "בן / "בנים" עצמה היא בנין, כפי שפירש רש"ר הירש כאן, שהרי כולן קשורות לבניה ציורית או מילולית, כדלהלן:
בנה: בנין / בניה: בראשית יא:ד - וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל.
לבֵנה: 1. חומר לבניה, כגון: בראשית יא:ג - וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן. רד"ק (ערך 'לבן') הציע קשר בין "לבֵנָה" לצבע "לבן": ויתכן שענין הלבנים מענין הלובן לפי שכל דבר הנשרף באש יתלבן. וכן: יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ (דנ' יב:י). וכן אמרו רבותינו ז"ל בזה הענין: מלבנן באור והן טהורים (ע"ז עה:). 2. חיוור, צבע בהיר: מַחְשֹׂף הַלָּבָן (בר' ל:לז).
אבן: חומר לבניה, כגון: מ"א ו:ז - וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה.
תבן: רכיב בייצור לבֵנים: שמ' ה:ז - לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים.
בנים: בוני המשפחה / העם: בראשית טז:ב - וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; רש"י - אולי אבנה ממנה - לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס.
הבן: חומר מיוחד לבניה: יחזקאל כז:טו - קַרְנוֹת שֵׁן וְהָבְנִים.
גבן: יצירת גבינה נחשבת כבניה לענין שבת: שבת צה: - מגבן חייב משום בונה.
בינה: סוג של חכמה: איוב לד:טז - וְאִם בִּינָה שִׁמְעָה זֹּאת. דרשו חז"ל את המלה "בינה" מלשון בנין: נדה מה: - וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בר' ב:כב) - מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש, [ועל חכמה זו אמר הכתוב]: חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ (משלי יד:א).
ויש לעיין במלה "לָבָן" בעצמה בכדי לבחון אם אף לכינוי הצבע הזה יש קשר כלשהו לענין בניה / בנין.
נתחיל בדוגמא בה דרשו חז"ל את לשון "לבן" כמו "בן". יעקב בירך את יהודה: בראשית מט:יב - חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב. בפשטות, ברך אותו ששיניו ילבינו מרוב חלב (על פי רש"י בר' מט:יב). אולם חז"ל דרשו את המלה "לבן" כמו "ל-בן": כתובות קיא: - אין לך כל גפן וגפן שבארץ ישראל שאין צריך עיר אחת לבצור... ושמא תאמר, אין בו טעם? ת"ל: חכלילי עינים מיין, כל חיך שטועמו אומר לי, לי; ושמא תאמר, לנערים יפה ולזקנים אינו יפה? ת"ל: ולבן שנים מחלב, אל תיקרי לְבֶן שינים אלא לְ-בֶּן שָנִים.
דוגמא נוספת לקשר בין "לבן" ל"בן" מצאנו בתיאור הַמָּן "כזרע גד לבן": שמות טז:לא - וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן. הגמרא דורשת שהמן היה מברר את ייחוסו של בן שנולד מאשה שהתגרשה ונשאת שנית, אם הולד מהבעל הראשון או השני: יומא עה. - כזרע גד לבן... גד - שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון. יש שפירשו שהדרשה מבוססת על המלה "לבן" היינו "ל-בן": ישמח יהודה (דף רכג) - יש לפרש בכוונת הקרא גד לבן דהוא מלשון בן, כלומר שהיה מגיד לבן של מי הוא.
ובמישור הסוד, דוד המלך גילה לנו שהעולם נבנה על בסיס חסד: תהלים פט:ג - כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם. דבר ידוע הוא שעל פי הקבלה צבע לבן מסמל חסד, והימצאות צבע זה בבריאה מבטאת את בחינת החסד בו ברא הקב"ה את העולם, ודרכו משפיע מטובו עלינו בכל עת. נביא לכך שתי דוגמאות: 1. "בנין" האשה על ידי הצלע הלבן. 2. "בנין" בנים באמצעות טיפת הלובן.
את ההופעה הראשונה של שרש 'בנה' במקרא אנו מוצאים בתיאור בריאת האשה: בראשית ב:כב - וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע. אומר הזוהר ש"בנין" האשה נעשתה דרך הצלע (הלבן) מצד החסד, בחינת הלבן: זוהר א:כח,א - וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בר' ב:כב)... צלע ודאי מסטרא דחסד חוור. מתמן אתקריאת סיהרא [פירוש הסולם: צלע היא מצד המשכת החסד שהיא בחינת לבן, ומשום זה נקרא הירח "לבנה" דהיינו על שם אור הלבן שלו, המושפע מצד החסד, ואותו משפיע לעולם].
טיפת הלובן של הזכר נקראת חסד: ספר קהלת יעקב - ערך הד - יסוד דאדם קדמון והוליד טיפת לובן שהוא סוד החסד... והטיל הלובן בנוקבא שבה טיפת אודם.
ונסיים בתפילה שיבנה המקדש - עם צלעותיו בחסדו יתברך - ושם יולבנו עונותינו, ויוסר לב האבן מבשרינו ויושם בנו לב בשר. במהרה בימינו אמן!