קורח: קטורת של קיימא~ יהושע שטיינברג

לאחר תחילת המרי של קורח, צוה לו משה להקטיר קטורת. מדוע נבחרה דווקא קטורת ולא

למשל קרבן חטאת או מנחה? מאמר זה מנסה לפתור את השאלה הזאת ע"י סקירת שורש

'קטר'במ' טז:ו-ז - זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה'.

שרשה של "קטרת" הוא 'קטר'. ברוב הופעותיו במקרא, שרש זה מציין בושם היושב על האש, אמנם בארמית פירושו קשר[1], כגון: דניאל ה:ו - וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן; אב"ע - וקטרי - קשורי חלציו כמעט היו מותרים. שם ה:יב - וּמְשָׁרֵא קִטְרִין; ריב"ג (ערך 'קטר') - ומשרא קטרין - כלומר ומתיר קשרים[2]. ברם, מובן קשר של שרש 'קטר' מצינו גם בעברית: יחזקאל מו:כב - בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת; רד"ק[3] - ולשון קטורות לפי הפשט כמו קשורות ותרגום ותקשר וקטרת רוצה לומר מחוברות בזויות החצר וקשורות בהם ובא על דרך: וַתִּקָּשֵׁר כָּל הַחוֹמָה עַד חֶצְיָהּ (נחמיה ג:לח) וכן ת"י מקטרין. והביא רד"ק גם פירוש שני ל"קטורות" על פי המשנה: אלא שבמשנה (מדות ב:ה) פי' קטורות... שלא היה עליה תקרה.

הזוהר הקדוש מקשר בין שתי ההוראות של 'קטר': זוהר ג:לז: - קטרת קשיר כלא כחדא [מקשרת הכל כאחד], ובגין כך אקרו קטרת[4] [ומשום כך נקראת קטרת; עד כאן לשון הזוהר]. ונראה לדייק מכאן רמז לסיבת הבחנתם של קרח ועדתו דווקא בקטורת, שהרי חטאם היה בראש ובראשונה ענין המחלוקת וההתפלגות ("ויקח קרח" מתורגם: "ואיתפליג קרח"). ומרומז במחתות: שהלוואי שיתבוננו במעשה הקטורת המקשר - ויתקנו את הקרע שקרעו, בהיבדלם מישראל ומאביהם שבשמים.

על פי זה יש לחבר גם את פירושו השני של רד"ק הנ"ל ל"חצרות קטורות" - מקום בלתי מקורה שאינו חוסם את העלאת ענן הקטורת מעלה מעלה, כפי שפירשו המפרשים[5]. כל מהותה של הקטורת היא יצירת קשר בינינו לבין אבינו שבשמים, הן במישור הרוחני והן במישור הגשמי; והסימן לכך הוא החצר הבלתי מקורה המאפשר קשר זה[6].

מכאן, ניסינו לבדוק מלים אחרות בעלות אותיות 'קט' לבחון אם יש ביניהן הוראות דומות. אכן מצאנו עניני קשר בשני שרשים: 'לקט' ו'נקט', המורים על: איסוף / קישור / איגוד / אחיזה. אולם, לעומתן מצאנו מספר רב של שרשים בעלי אותיות אלו המציינים את ההיפך, לכאורה: כריתה וניתוק! אלו הם מכלול המלים בעלות אותיות 'קט' שמספרן הגיע לשנים עשר:

1. קטר 2. נקט[7] 3. לקט 4. קוט[8] 5. קטב 6. קטף 7. קטל 8. קטם 9. קטע 10. קטן 11. קטטה 12. שקט. נקדים בסיכום: מבדיקה זו נראה שמשמעות קשר ומשמעות ניתוק קרובי ענין הם (שני צדדי מטבע אחת). כעת נבדוק אותן אחת אחת, ונתחיל עם עניני איסוף וקישור שיש בהם גם משמעות כריתה וניתוק.

1. קטר - מורה על עשן ניחוחי ועל קשר, כנ"ל. ראינו בזוהר לעיל רמזים לשיתוף בין הוראות אלו על פי משמעות חיבור שבשניהם. אולם, במקום אחר בזוהר מצינו צד אחר של "קשר", היינו הקשר הסותם ומסתיר דברים הנעולים בפנים: זוהר א:קמז. - ויצא יעקב בקטרא דסתימו מגו סתרא סתימא נפקא זהר, אספקלריאה דנהרא [וַיֵּצא יַעֲקֹב,בַּקֶּשֶׁר שֶׁל הַסָּתוּם,מִתּוֹךְ הַסֵּתֶר הַסָּתוּם[9] יוֹצֵא זֹהַר, הָאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה].

הרי יש להתבונן במעשה הקשירה ככלל: כל קשירה מחברת בין שני קצוות מחד, אמנם מאידך היא אוסרת את הדבר הקשור, ומנתקו ממגע חיצוני. מבחינה זו, יש להציע שגם "קטר" משתתף בהוראת כריתה של המלים בעלות אותיות 'קט' (בדומה לשרש 'אגד' - כל איגוד בין גופים מביא בהכרח גם ניתוק[10], שהרי דרשו חז"ל: יבמות יג:-יד. - לא תתגודדו[11] [דב' יד:א] - לא תעשו אגודות אגודות[12]).

2. נקט[13] - מציין כריתה במקרא[14]: איוב י:א - נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי; רלב"ג - נקטה נפשי - נכרתה[15]. אולם בלשון חז"ל, "נקט" מורה על לקיחה / אחיזה: ברכות יב. - היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא[16]. ויש לפרש על פי דברי הערוך, שלשון "נקט" מתחלפת עם "לקט" (בחילוף דטלנ"ת): ערוך ("נקט") - נקוטאי[17] (ב"מ פג:) פי' תואר קבוץ כמו לקוטאי, כלומר מתלקטים ממקומות הרבה[18]. וי"ל שמעשה לקיחה / אחיזה מוליך לשתי תוצאות: 1. איסוף (ליקוט) חפץ / חפצים ליד הלוקח. 2. ניתוקם ממקומם הקודם.

3. לקט - מציין איסוף. אמנם לשון 'לקט' תמיד נופלת על איסוף דבר דומם (כגון: אבנים [בר' לא:מו], מָן [שמות טז:ד) ועל תבואה הנכרתת [וי' יט:ט])[19]. וראה בסעיף הקודם שהבאנו את דברי הערוך שהשוה "נטוקאי" ל"לטוקאי". ויש להוסיף ש"לקט" = "קטל" בחילוף מיקום אותיות, דבר הרומז לקירבתם[20].

4. קוט - ענינו ענין כריתה. רד"ק חבר את הפסוקים הבאים בערך 'קוט': יחז' כ:מג - וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם... יחז' ו:ט - וְנָקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם... איוב ח:יד - אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ... רד"ק מוסיף פסוקים אשר בהם השרש 'קוט' מתפרש כריב, וזה לכאורה לאור העובדה שריב גורם לריחוק ואף לכריתת הקשר (וראה סעיף 11 להלן): תה' צה:י - אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר... תה' קיט:קנח - רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה, תה' קלט:כא - וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט... עוד פן של השרש שרד"ק מוסיף הינו רתיעה מתוך גועל, כי מי שנגעל מן הזולת בוודאי יתרחק ואף יתנתק ממנו: איוב י:א - נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי... בסוף, רד"ק מוסיף שהמלה "קט" בעצמה הוראתה הכרתה: יחז' טז:מז - כִּמְעַט קָט... ענינם ענין כריתה.

5. קטב - מורה על כריתה: דב' לב:כד - וְקֶטֶב מְרִירִי; רש"י - וקטב מרירי - וכריתות שד ששמו מרירי. קטב כריתה, כמו: אהי קטבך שאול (הושע יג:יד). תה' צא:ו - מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם; מצ"צ - מקטב - נקרא כן מענין כריתה כמו אהי קטבך שאול (הושע יג).

6. קטף - מורה על תלישה (כריתת תנובת העץ או האדמה): איוב ל:ד - הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ; מצ"צ - הקוטפים - ענין תלישה כמו וקטפת מלילות (דב' כג:כו).

7. קטל - ענין הרגוכריתה: עובד' א:ט - וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל; מצ"ד - מקטל - ר"ל הכריתה תהיה מן ההרג שיעשו בהם ולא שימותו על מטתם.

8. קטם - בלשון חז"ל מורה על כריתה[21]: שביעית ב:ד - מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותן; רמב"ם פהמ"ש - וקוטמין. הוא לכרות[22] קצתם כשיצטרך לזה.

9. קטע - בלשון חז"ל מורה על נכה שנכרתה רגלו: שבת סה: - הקיטע יוצא בקב שלו; רש"י - הקיטע - שנקטעה רגלו.

10. קטן - לדעת יריעות שלמה, המלה "קטן" נגזרת מן 'קט', המורה על התמעטות. כלומר, הקטן נראה כאילו נתמעטה ונכרתה קומתו: יריעות שלמה (ג:יב.) - 'קטן' - הוא שם התאר מגזרת 'קט', לשון התמעטות. כמו: יקוט כסלו (איוב ח:יד); כמעט קט (יחז' טז:מז).

11. קטטה - סוג ריב בו מנסה כל צד למעט ולהכניע את מעמד חבירו (ראה יריעות שלמה ג:כ.).

12. שקט - מורה על היפך מלחמה ועל שיככת מריבה, כגון: תה' עו:ט - מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה; מצ"ד - יושבי הארץ יראו מישראל ושקטו מלהלחם בהם. יהושע יא:כג - וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה; יונתן תרגם "שקטה" במלה "שדוכת" (תרגומו גם של "וישוכו המים"): ת"י - וְאַרְעָא שָׁדוֹכָת מִלְמֶעְבַּד קְרָבָא. ישע' סב:א - לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט; רש"י - לא אשקוט - לא יהא שלום לפני עד יצא כנוגה צדקה. כלומר, העם נאסף ונסוג לתקופת שלום, ומרשה לעצמו להיכרת מלהילחם בתקופה זו.

יהירצון שה' יתקוטטבכל אויבינו, יקטפםויקטמם ברגע קט, ולנו יהיה שקטונריח שוב אתניחוחו של הקטורת!

[1] ובעל ה"מכתב מאליהו" (כרך שני, עמוד 98) מצטט ממהר"ל: הקטורת הוא קשור, ולכך נקרא קטורת. [2] וכן הוא תמיד בלשון חז"ל, כגון: יבמ' סא. - קטיר קחזינא הכא; רש"י - קטיר קחזינא הכא - קשר של רשעים אני רואה כאן; תמיד כט: - דלא קטיר ואזלי ומיקטר; רש"י - דלא קטיר ואזלי ומיקטר - שאין בהן קשר. [3] וכן הוא בריב"ג ורד"ק (ערך 'קטר'), וכן פי' אברבנאל ומכלל יופי ביחז', וכן דעת אהל מועד (ערך 'קשר'). [4] ועי' גם זהר א:עז., א:רל., ב:ריט:, ג:יא., ג:קנא:, ז"ח שה"ש מאמר הקטרת, של"ה תענית [דרוש מטות מסעי (יח). ראה גם מכתב מאליהו (כרך שני, עמוד 98 הנ"ל). [5] כדוגמת: רע"ב מדות ב:ה - קטורות... שאינן מקורות ... כלומר מעלות עשן, לפי שאין להן תקרה. [6] רש"י פירש "קיטור" בבראשית מלשון תימור: בר' יט:כח - וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן; רש"י - קיטור - תימור של עשן טורק"א בלע"ז. נראה שדמיון זה של תימור זקוף משתלב עם תמונת החצר הבלתי מקורה, המאפשר עליית עמוד הקטורת בלי הפרעה. [7] שרשו של נָקְטָה נַפְשִׁי (איוב א:י) לפי ריב"ג ורד"ק הוא 'קטט', לפי מנחם - 'קט'. אמנם שבצנו כאן את המלה "נקט" לצורך ההשוואה מול "לקט" (ראה את ההסבר ל'לקט' להלן). [8] השרש של אָקוּט בְּדוֹר (תה' צה:י) לפי ריב"ג ורד"ק הוא 'קוט', לפי מנחם - 'קט'. אגב כן, נציע קירבה בין 'קט' ל'גט' (בחילוף אותיות גיכ"ק) בלשון חז"ל. בנוסף לגט אשה - "ספר כריתות" בלשון תורה, יש בכל חוזה ענין של כריתת ברית והצבת גבולות - בירור עמדות שני צדדי ההסכם. [9] ומצינו לשון דומה ברש"י בפירושו לענין "הכתובת על הכותל" המסתורי בימי בלשאצר, שמתואר דניאל כ"משרא קטרין": דנ' ה:יב - וּמְשָׁרֵא קִטְרִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ בְּדָנִיֵּאל; רש"י פירש "קטרין" כאן כלשון סתום וסתר: רש"י - ומשרא קטרין - סתום. כל סתר נמצא בו בדניאל. [10] וכן שרש 'אסף' מורה גם על קיבוץ פריטים וגם על מוות ("ויאסף אל עמיו" [בר' כה:ח]) - כי המוות איננה אלא אסיפת ולקיטת הנשמה והחזרתה "הביתה", היינו כריתה מהחיים. וראה להלן בהסבר לשרש 'לקט'. [11] שפירושו הפשוט של המקרא הוא חיתוך / שריטה: רש"י - לא תתגודדו - לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין; וכדוגמתה מצינו במקרא, בעברית ובארמית: מ"א יח:כח - וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים. דנ' ד:יא - אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא; רש"י - גודו אילנא - קוצו האילן. וכן בלשון משנה - ראה כלים יח:ה. [12] רש"ר הירש תירץ בקצרה שאות א' של 'אגד' היא "א' מיחדת" נוספת, כלומר, ש'אגד' ו'גדד' הם קרובי ענין: רשר"ה דב' יד:ב - הרי 'אגד' עצמו איננו אלא "א-גד": להבדיל כדי ליצור אחדות מיוחדת לעצמה, הפועל המורה על התכנסות לקבוצות, על הופעה בקבוצות נבדלות מצוי רק בלשון קל משרש 'גוד' או 'גדד'. [13] ריב"ג חבר "נקטה נפשי" בערך 'נקט' וגם בערך 'קטט', בו פי' שהוא מורה על יאוש מן הטובה (ובערך 'נקט' לא פירש את משמעותו). ברד"ק אין ערך 'נקט'; פסוק זה חבר בערכים 'קטט' ו'קוט', ופירש בשניהם שענינו כריתה. [14] כך לפי רוב המפרשים (וכ"כ פי' יחז' ו:ט, כ:מג, לו:לא). ולפי רש"י ומלבי"ם הוא לשון קטטה, ועי' ראב"ע. [15] וכך פי' גם אלשיך והמצודות (וראה הערה הקודמת). [16] דוגמאות נוספות: שבת קכא:, סנהד' צ,ב. [17] הגמרא דנה בתנאי עבודה של פועלים שלא התנה עמם בעה"ב במפורש פרטים כגון שעות התחלת וסיום העבודה. שואלת הגמרא שיוקבעו התנאים על פי מנהג מקום מגורי הפועלים. עונה הגמרא שהם "נקוטאי". ראה את ההערה הבאה. [18] מוסיף רש"י: רש"י ב"מ פג: - בנקוטאי - שנתלקטו במקומות הרבה, ויש מקום שמקדימין ויש מקום שמחשכין. [19] ובהשאלה, על בני ישראל הנמשלים לזיתים שחובטו ונכרתו מאילנם: ישעיהו כז:יב - וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה'... וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [20] ומצינו לשונות אחרות של "לקיטה" המורות גם על איסוף וגם על חיתוך: הכוה"ק במ' טו:לב - לשונות של לקיטה יורו גם על התלישה מן המחובר: וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ (תה' פ:יג) ותרגום וארוה: ומכסחין. וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (וי' כה:ד) מתורגם לא תכסח (ע"ש רש"י), וכן: וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים (שה"ש ה:ב), מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ (דב' כט:י) מתורגם מלקט אעך, וכן בלשון משנה (שבת קג.), הלקיטה היא הקציצה מן המחובר: המלקט עצים אם לתקן את האילן וכו' רש"י: וקצצו מן המחובר. ויש להוסיף גם: שבת קלג: - מהלקטין את המילה, ואם לא הילקט ענוש - כרת; ריבב"ן - מהלקטין. מגלין את העטרה, חותכין ציצין המעכבין. [21] מעיר רשר"ה גם על קירבת 'קטם' ל'גדם': רשר"ה לשמ' כב:כא (ת"ד) - 'קטם', קציצת ראשי בדי עץ קרוב ל: 'גדם', קטוע יד בלשון חז"ל תענית כא,א. [22] רע"ב הביא גם פירוש ב', מריחת אפר עליהם, כלשון "גרוף וקטום": רע"ב - וקוטמין אותן - י"מ לשים בשרשיהם אפר, תרגום אפר קטמא. וי"מ שובר הראשים, כמו נקטם ראשו (סוכה כט:). ושמא יש להציע קשר בין שתי ההוראות, על פי ההקשר במשנתינו. הרי שתי הפעולות האחרות שמתירה המשנה עשויות להגן על הענפים בצורה זו או אחרת. למשל, י"מ "מזהמין" הוא מריחת "דבר שריחו רע" עליהם כדי להבריח את החרקים, י"מ "כורכין" הוא כדי להגן מפני החמה והצינה, וכנ"ל י"מ גם "עשיית בתים". לפ"ז, כולן מיועדות "להכרית" את המזיקים למיניהם מהענפים. כ"כ, כתב בעל השושנים לדוד שתועלת הקטימה ב"אפר מקלה" היא מניעת גידול זרעים זרים בסמוך לאילן, שלא יכחישו את כחו. כלומר, הגנה על העץ ע"י כריתת שתילים זרים.