ויקרא יט:ה-ז – וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים… בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת… וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא; תרגום אונקלוס – ואם אתאכלא יתאכיל ביומא תליתאה מרחק הוא.
פַּעֲמַיִם מופיעה המלה “פגול” בחומש, ותרגמה אונקלוס בשני המקומות במלה “מרחק”. בעל ספר “תורה שלֵמה” העיר שאונקלוס תרגם גם שש מלים נוספות בנגזרי שרש ‘רחק’, כמו כאן: תורה שלמה (כרך כז, דף רג [קטע טז] -ת”ד) – אונקלוס נקט במלה “מרחק” לתרגם שבעה שרשים שונים: ויקרא יט:כג – עֲרֵלִים: מרחק. שם כ:כא – נִדָּה: מרחקא. שם כ:כג – וָאָקֻץ: ורחיק. שם כו:מג – גָּעֲלָה: רחיקת. דברים ז:כו – תוֹעֵבָה: דמרחק. שם טז:כב – שָׂנֵא: דרחיק. ונראה לסכם שמשותף לכל הענינים הללו דבר פגום ו/או המרוחק[1] בגין פגם כלשהו[2].
והציע בעל התורה שלמה קשר בין שרש ‘פגל’ לשרש ‘פג’, על פי שיטת ריב”ג ורד”ק[3] שהגדירו ‘פגל’ כהשתנות, היינו שהשתנה והתרחק בשר הקרבן ממצבו הרגיל: תורה שלמה (שם [קטע יז] -ת”ד) – נראה לי שיש למצוא השרש של המלה “פגול” שהמדקדקים השתדלו בזה ולא מצאו. אמנם, לפי דרך ר”י ג’נאח ורד”ק, י”ל שהשרש הוא ‘פג’, וכמו: וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר (יר’ מח:יא), שתרגומו: וריחיה לא פג[4]. וזה מה שאמרו[5] שע”י מחשבה פסולה בשעת שחיטה, פקעה הקדושה מהקרבן[6].
וכן נראה להציע צד משותף לכל המלים בעלות אותיות ‘פג’ בלשון הקודש ובלשון חז”ל / ארמית, והן: 1. פג. 2. פגל. 3. פגר. 4. פגע 5. פגש 5. פגם. 6. פגן. 7. ספג. ונבדוק את המלים אחת אחת:
1. פג (חולשה, ביטול) – מנחם חבר את המלים הבאות במחלקה א’ של ערך ‘פג’: וַיָּפָג לִבּוֹ[7], נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי[8], אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ[9], מֵאֵין הֲפֻגוֹת[10], וְלֹא תָפוּג[11], תָּפוּג תּוֹרָה[12]. נקטו המפרשים בביאורים שונים לכאורה ל’פג’, כגון: רפיון / חלישות, שביתה / ביטול / הפסק. ברם, נראה שמשותף לכל אלו עניני מניעה ועיכוב, שכן כולם מתארים מצב המונע ומעכב התקדמות[13]. ובמחלקה ב’ חבר מנחם את המקרא הבא: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ[14]; ראב”ע פירש שהפגים הם תאנים שטרם נתבשלו. לפי זה, נראה שמשותף לשתי המחלקות של מנחם עניני שהייה, עכוב ועצירה[15].
2. פגל (פגם, חוסר) – הוראת היסוד מוסברת למעלה: דבר פגום ו/או המרוחק בגין פגם כלשהו.
סיכמנו לעיל את הוראת ‘פגל’ כענין דבר פגום או חסר ו/או המרוחק בגין חסרון כלשהו. ותיאור זה משתלב גם עם הוראות שרש ‘פגר’, היינו שביתה, מניעה וליאות[18], כגון: ש”א ל:י – אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר[19].
וכן ‘פגר’ מורה גם על הרס, לפי התרגומים: שמ’ יט:כא – פֶּן יֶהֶרְסוּ; ת”א – דלמא יפגרון. שמ’ יט:כד – אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת; ת”א – לא יפגרון למסק. שמ’ כג:כד – הָרֵס תְּהָרְסֵם; ת”א – פגרא תפגרנון. שופ’ ו:ה – וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל; ת”י – וּתְפַגֵר יַת אֱגוֹרָא דְבַעֲלָא. מיכה ה:י – וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ; ת”י – וַאֲפַגֵיר כָּל כְּרַכֵּיהוֹן תַּקִיפַיָא. וכן על גוויה מתה: שופ’ יד:ח – וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; ת”י – וְסָר לְמֶחֱזֵי יַת פִּגְרָא דְאַרְיָא. שופ’ – וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה; ת”י – וְהָא קִינָא דְדַבַּרְיָתָא בְּפִגְרָא דְאַרְיָא. והוראות הרס / מיתה מביאות אותנו לשרש ‘פגע’.
4. פגע (מוות, פגישה, תפילה) – מצינו שרש ‘פגע’ במקומות רבים, המורים על מוות: וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת[20], פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב[21], פָּגַעְתָּ אֶת שָׂשׂ[22], וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ[23], וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ[24], אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב[25].
המובן השני של ‘פגע’ הוא פגישה מקרית, כגון: וּפָגַע בִּירִיחוֹ וְיָצָא הַיַּרְדֵּן[26], בְמַפְגִּיעַ[27], וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים[28]. משמעות זו מציינת שהייה, עיכוב והשבתה זמנית, שהרי תכליתה של “פגישה” מתוכננת היא להקדיש זמן מה להיוועד עם עמיתו, הגם שמשימותיו האחרות מתעכבות בשל כך.
ומכאן גם משמעות בקשה ותפלה של ‘פגע’[29], כי תפילות ובקשות דורשות הקדשת זמן, בו המבקש “מֻשְׁבָּת” מעיסוקיו הרגילים. ונראה לסכם את המשותף להוראות השונות של ‘פגע’ ענין עיכוב והשבתה: שהייה והשבתה של תפלה ובקשה הינה זמנית, ושל מָוֶת היא לצמיתות[30].
החוט המקשר בין שתי המשמעויות הללו של ‘פגע’ לכאורה הוא עניני חוסר ואובדן. המחסור במוות הוא ברור. אבל כפי שהצענו, יש גם הפסד הכרוך במשמעות של מפגש – הפסד זמן. זה יכול להסביר את המשמעות השלישית הנובעת מ’פגע’ – תפילה / תחינה[31], כי אמירת תפילות והפצרות כרוכות “בעיכוב” המשימות היומיות האחרות שיש לבצע, כנ”ל[32].
אולם יש להציע קשר אחר בין ‘פגע’ לתפילה, דוקא על פי המשמעות הראשונה של ‘פגע’ שהוזכרה לעיל, מוות או פציעה, ונסביר. הרי מחלוקת ידועה קיימת בין רמב”ם לרמב”ן ביחס למקור חובת התפילה. רמב”ם[33] סובר כי מדובר בחיוב כללי, שהרי התורה אינה מפרטת פרטים כמו זמן, מקום או נסיבות. לעומת זאת, רמב”ן[34] מצדד כי חובת התפילה דאורייתא חלה רק בעת מצוקה וסכנה (“בעת הצרות”), מהפסוק: וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ (במד’ י:ט). אמנם, לכולי עלמא קיימת מצוה תפילה דאורייתא עכ”פ בזמנים של צרות ותלאות, כיוון שגם רמב”ם (הל’ תעניות א:א) מסכים שיש חיוב להתפלל במצב כזה. במלים אחרות, כאשר מוות או פציעה מאיימים – כאשר האדם עלול להיפגע – אז חל עליו חיוב לקרוא ולזעוק לה’. [35]
5. פגש (היוועדות) – פגישה כרוכה בשהייה ועיכוב, כאמור למעלה אצל ‘פגע’.
פגם[36] (מום, קלקול) – לשון חז”ל. פירושו אצל אוכל: דבר שפג ונחלש טעמו[37]. ומשמע מלשון רש”י במספר מקומות שהמלה נגזרת מן ‘פג’: רש”י פסח’ ל. – …דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר, וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו בדופני הכלי. רש”י פסח’ מד: – …דהאי נמי לפגם הוא, דאותה בליעה מששהתה בדופנו של כלי לילה אחת הופג טעמו ונתקלקל. רש”י ע”ז לח: – וכל גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם שהרי נתבשל האיסור אתמול וכבר הופג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקדירה. ומורה על נזק כלשהו אצל חפצים, כדוגמת: סוכה מח: – ואותו היום נפגמה קרן המזבח. וכן מצינו מלת ‘פגם’ כתרגומה של פי החרב, כגון: שופטים א:ח – וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב; ת”י – וּמְחוֹהָא לִפְגַם דְחָרֶב. שמא יש לפרש שנקרא פי החרב כן ע”ש שהוא הגורם להחלשה והרס[38], או משום שהחידודים מהווים “פגמים” בלהבת החרב בעצמה[39].
פגן[40] (צעקה) – המלה הארמית “פגן” היא תרגומה של “צעקה”: דברים כב:כז – צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה; תמ”י – פָּגְנַת עוּלֵּימְתָּא דְמִיקַדְשָׁא[41]. ומכאן לשון חז”ל “הפגנה”, שפירושה צעקת המסכן לרחמים (למען המסת והחלשת לבו של בעל הכח או האכזר): ר”ה יט. – בואו והפגינו בלילה הלכו והפגינו בלילה; רש”י – הפגינו – צעקו בשוקים וברחובות כדי שישמעו השרים וירחמו עליכם.
8. ספג (קליטה, בליעה) – מלה ארמית. העובר עבירה במזיד נענש במלקות, ונאמר עליו ש”סופג את הארבעים”, כגון: נזיר טז: – מי שהיה טמא ונזר… אם גילח ושתה יין ונטמא למתים – הרי זה סופג את הארבעים. וי”ל שגם שם פועל זה קשור לשרש ‘פג’, שהרי הנלקה בגופו נחלש ונחסר כחו ע”י אותן המכות.
ומשרש זה מצינו גם שם העצם “ספוג”[42], כמו: שבת קלד: – נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש. עיקר תפקידו של חפץ זה הוא לקלוט נוזלים, ובד”כ הנוזלים הנספגים אינם רצויים, כעין הדם הנבלע מהמכה בדוגמא זו, וכן חלב או מים שנשפכו שנקלטים בספוג. א”כ תכליתו של הספוג אינה אלא להפחית ולהחליש את הנזק של פליטת הנוזלים[43].
לסיכום, כל המלים בעלות אותיות ‘פג’ בלשון הקודש ובלשון חז”ל קשורות לחסרון והחלשה, באיכות, בזמן ו/או בכח. יהי רצון שריבון העולמים יפגע בשונאינו שיספגו מכות ועוד מכות, עד שיפוג כל כוחם, ויישאר מהם אך פגרים – ויישאר לנו רק לפגוע במקום בנשיאת שירה והלל.
[1] ומצינו “תפיגין” כתרגומה של “הסרה” (מושג קרוב להרחקה): ש”א א:יד – הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ; ת”י – תְפִיגִין יַת חַמְרִיךְ.
[2] ונראה שהגדרה זו מתאימה גם לפירושים השונים של המלה “פיגול”, כגון: 1. פסול (תרגום ירושלמי ויקרא ז:יח). 2. תיעוב / מיאוס (רש”י לויקרא יט:ז, לישעיהו סה:ד, ולקדושין כא:). 3. שינוי בריח ו/או במראה (ריב”ג ורד”ק, ערך ‘פגל’ הובא בהערה הבאה – לכאורה היינו שינוי שלילי). 4. מובדל / מחולק (הכוה”ק ורשר”ה ויקרא ז:יח).
[3] שהגדירו “פיגול” כהשתנות ריח או מראה. כך לשון רד”ק (ערך ‘פגל’): הוא הבשר שנשתנה ריחו ומראהו.
[4] ראה ריב”ג, רד”ק (ערכים ‘פוג’, ‘פג’), שפירשו ‘פג’ כענין רפיון וחלישות (כלומר, השתנות לריעותא – התרחקות ממצב תקין).
[5] כגון זבחים ב:ג, ה.
[6] ויש להעיר כי שרש ‘פגל’=’פלג’ (שסע, בקע) בחילוף מיקום אותיות. ת”י תרגם “ימיר” (שפי’ שינוי) במלה “מפלגין”: מיכה ב:ד – חֵלֶק עַמִּי יָמִיר; ת”י – תְּאֵיבִין חוּלְקַתְהוֹן מְפַלְגִין; רש”י – חלק עמי ימיר – נחלת חלק עמי נחלף לעכו”ם. “המיר” כאן הוא שינוי לריעותא -התרחקות / התפקעות ממצב תקין- וכן יש להציע בפתרון “פיגול” ע”פ קירבת ‘פגל’=’פלג’. גם “פיגול” מצביע על פקיעת עצם ממצבו המקורי / רגיל למצב גרוע יותר. ור’ הכוה”ק (וי’ ז:יח) שג”כ העיר על קירבת ‘פגל’=’פלג’, וגם קישר את כל עניני ‘פגל’ למשמעות ריחוק (כולל “שינוי ריח או מראה” -התרחקות עיונית- ממצבו המקורי של עצם). ויש להעיר שתרגם התרגום ירושלמי (וכן המיוחס ליב”ע) את המלה “ויפג” במלה “פלג”: בר’ מה:כו – וַיָּפָג לִבּוֹ; ת’ ירושלמי – וְאֲפְלַג לִבֵּיהּ ולפי האמור, חלישות ורפיון, “הפגה” מתפרשת כמו התרחקות והפקעת גוף ממעמדו הרגיל.
[7] ל’ עמידה, דימום: בר’ מה:כו; אב”ע – ויפג לבו – מגזרת: פוגת לך (איכה ב:יח). והטעם שעמד לבו ודמם.
[8] ל’ רפיון, חלישות: תה’ לח:ט; מצ”צ – נפוגותי – ענין רפיון וחלישות, כמו: ויפג לבו (בר’ מה:כו).
[9] ל’ שביתה, ביטול: איכה ב:יח; רמב”ן בר’ מה:כו – ל’ פוגה שביתה וביטול, כמו: פוגת לך (איכה ב:יח).
[10] ל’ שביתה, ביטול: איכה ג:מט; רמב”ן בר’ מה:כו – מאין הפוגות (איכה ג:מט)… לשון פוגה שביתה וביטול.
[11] ל’ רפיון, חלישות: תה’ עז:ג; מצ”צ – תפוג – ענין רפיון וחלישות, כמו: תפוג תורה (חב’ א).
[12] ל’ שביתה, ביטול: חב’ א:ד; רמב”ן בר’ מה:כו – תפוג תורה (חבקוק א:ד) – תבטל ותפסק.
[13] נעיר שרש”י פירשה מל’ חילוף והעברה בכל מקום במקרא, כמו: בר’ מה:כו – וַיָּפָג לִבּוֹ; רש”י – ויפג לבו – נחלף לבו והלך מלהאמין. איכה ג:מט – מֵאֵין הֲפֻגוֹת; רש”י – מאין הפוגות – מאין חליפין והעברה. תה’ לח:ט – נְפוּגוֹתִי; רש”י – נפוגותי – נחלפתי. אולם, לשון ‘חלף’ קרובה לנ”ל, ומשתתפת אף היא בהוראת ביטול, כדמשמע מפרש”י בפרקי אבות: אבות א:יג – וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף; רש”י – המשמש בכתרה של תורה כמו ששנינו בנדרים בר’ טרפון כאילו חלף ובטל מן העולם.
[14] שה”ש ב:יג.
[15] ו”פגר” פירושו עיכוב, כמפורש להלן.
[16] בחילוף אותיות למנ”ר.
[17] ויש לציין כי בלשון חז”ל הירק “צנון” ג”כ נקרא “פוגלא”, וע’ רש”י ברכ’ (לו.), ועירוב’ (כח:) שנקרא כן כשהוא במצב רך. ואולי בחרו בלשון “פוגלא” בשל קירבת ענין רכות להוראת רפיון של ‘פג’. וע’ גם הכוה”ק וי’ ז:יח, שהביא מגוון פירושים לשרש ‘פגל’. וראה רש”י בר’ טו:יא, שהביא תרגום זה כראיה לקירבת ‘פגר’ ל’פגל’ (לפי לשון אחת ע”ש).
[18] מעין פירוש הערוך שפתר ‘פגר’ מלשון עייפות, ביטול. וכן משמע ממלבי”ם, המובא בהערה לקמיה.
[19] רש”י – אשר פגרו – אשר נמנעו; רד”ק – אשר פגרו – שָבתוּ; מלבי”ם – אשר פגרו ונלאו.
[20] מ”א ב:כה; מצ”צ – ויפגע – ענין מכת מות כמו גש פגע בו (ש”ב א).
[21] שמות ה:ג; רש”י – פגיעה זו לשון מקרה מות היא.
[22] ישעיהו סד:ד; מצ”צ – פגעת – ענין פגישה לרעה בהכאת נפש כמו וה’ הפגיע בו (ישעיהו נג).
[23] ש”א כב:יח.
[24] מ”א ב:לא.
[25] מ”א ב:לב.
[26] לשון אירוע מקרי: ת”י יהושע טז:ז – וּמְעָרַע בִּירִיחוֹ וְנָפַק לְיַרְדְנָא.
[27] איוב לו:לב; רלב”ג – במפגיע – בממשש ופוגש.
[28] לשון אירוע / מקרה לפי ת”י: ש”א י:ה – וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים; ת”י – וּתְעָרַע סִיעַת סַפְרַיָא נַחֲתִין.
[29] כמובא ברש”י: בר’ כח:יא – וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם; רש”י – …ורז”ל פ’ לשון תפלה, כמו: ואל תפגע בי (יר’ ז:טז), שתקן תפלת ערבית. ישע’ נג:יב – וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ; מצ”צ – יפגיע – ענין תחנה ובקשה, כמו: ואל תפגע בי (יר’ ז:טז). וכן בתרגום, כדוגמת: יר’ טו:יא – אִם לוֹא הִפְגַּעְתִּי בְךָ; ת”י – אִם לָא יֵיתוּן וְיִבְעוֹן מִנָךְ.
[30] סיכומו של בני, אמ”ש, עמו”ש.
[31] כמובא ברש”י: בר’ כח:יא – וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם; רש”י – ורז”ל פ’ לשון תפלה, כמו: ואל תפגע בי (יר’ ז:טז), שתקן תפלת ערבית. ישע’ נג:יב – וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ; מצ”צ – יפגיע – ענין תחנה ובקשה, כמו: ואל תפגע בי (יר’ ז:טז). וכן בתרגום, כדוגמת: יר’ טו:יא – אִם לוֹא הִפְגַּעְתִּי בְךָ; ת”י – אִם לָא יֵיתוּן וְיִבְעוֹן מִנָךְ.
[32] סיכומו של בני, אמ”ש, עמו”ש.
[33] ספר המצוות לרמב”ם, עשה ה.
[34] השגות לספר המצוות, שם.
[35] ושמא על פי זה יש להסביר את המקור המסתורי של המלה לתפילה ביידיש, “דאווען”, שאין שום לה ריעה בשפה אירופאית או שמית המורה על ענין קרוב לתפילה. עם זאת, הרי סוג אחד של מצוקה נקרא “דאבון” (גם דוי / דוה) בלשון הקודש, שדמיונו הפונטי למלה היידיש מרמז על קשר אפשרי.
[36] מלה קרובה ל’פגל’ ו’פגר’ בחילוף אותיות למנ”ר.
[37] מסיבה כלשהי, כגון שהייה יותר מדי.
[38] חידודו של חרב נקרא “פה”: תה’ קמט:ו – וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת; מצ”צ – פיפיות – חדוד החרב נקרא פה, כמו: ולה שני פיות (שופ’ ג). תרגומו של “לפי חרב” בכ”מ הוא “לפתגם דחרב” (כגון בר’ לד:כו); רק כאן תרגם יונתן “לפגם דחרב”. וי”ל עכ”פ שנמשל לפה, שהוא האבר בעל שיניים, “כלי הזין” הטבעי של אדם ולהבדיל רוב חיות המצויות.
[39] כדמצינו אצל חידודי המסור, מתוארים כ”פגימות”, כדוגמת: ש”ב יב:לא – וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל; רש”י – מגרה – סכין פגום פגימות הרבה תכופות זו לזו. מ”א ז:ט – אֲבָנִים יְקָרֹת… מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה; רלב”ג – מגוררות במגרה… והוא חרב פגום מאד.
[40] מלה קרובה ל’פגל’, ‘פגם’ ו’פגר’ בחילוף אותיות למנ”ר.
[41] ואולי מכאן נק’ במדרש האזרח הפשוט “פגן” (אולי מכאן לשון paganבאנגלית) – מפני חולשתו (בדומה לנערה הנתקפת חסרת האונים, שאין לאל ידה אלא לצעוק ולנסות לרכך את לב האכזר התקיף): ויקרא רבה כו:ד – משל לאחד שנטל הגמוניא [נתמנה כשליט מקומי] מן המלך, עד שלא הגיע למתורין [מחוז] שלו היה מהלך כפגן [אזרח פשוט] וכיון שהגיע למתורין שלו היה מהלך בקלאמין [לבוש שרד].
[42] שים לב לקרבה למלה sponge בלע”ז.
[43] כמו: שבת קלד: – נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש. כלאים ט:ג – מטפחות הספג אין בהם משום כלאים; רמב”ם פהמ”ש – ומטפחות הספג – המטפחות שמנגבין בהן כל הגוף. ברם, מצינוה גם ככלי לקליטת נוזלים רצויים: שבת כב:א – חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג; גם כאן י”ל שהוא ממעיט את הנזק ומקטין / מחליש את השלולית.
ויקרא יט:ה-ז – וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים… בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת… וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא; תרגום אונקלוס – ואם אתאכלא יתאכיל ביומא תליתאה מרחק הוא.
פַּעֲמַיִם מופיעה המלה “פגול” בחומש, ותרגמה אונקלוס בשני המקומות במלה “מרחק”. בעל ספר “תורה שלֵמה” העיר שאונקלוס תרגם גם שש מלים נוספות בנגזרי שרש ‘רחק’, כמו כאן: תורה שלמה (כרך כז, דף רג [קטע טז] -ת”ד) – אונקלוס נקט במלה “מרחק” לתרגם שבעה שרשים שונים: ויקרא יט:כג – עֲרֵלִים: מרחק. שם כ:כא – נִדָּה: מרחקא. שם כ:כג – וָאָקֻץ: ורחיק. שם כו:מג – גָּעֲלָה: רחיקת. דברים ז:כו – תוֹעֵבָה: דמרחק. שם טז:כב – שָׂנֵא: דרחיק. ונראה לסכם שמשותף לכל הענינים הללו דבר פגום ו/או המרוחק[1] בגין פגם כלשהו[2].
והציע בעל התורה שלמה קשר בין שרש ‘פגל’ לשרש ‘פג’, על פי שיטת ריב”ג ורד”ק[3] שהגדירו ‘פגל’ כהשתנות, היינו שהשתנה והתרחק בשר הקרבן ממצבו הרגיל: תורה שלמה (שם [קטע יז] -ת”ד) – נראה לי שיש למצוא השרש של המלה “פגול” שהמדקדקים השתדלו בזה ולא מצאו. אמנם, לפי דרך ר”י ג’נאח ורד”ק, י”ל שהשרש הוא ‘פג’, וכמו: וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר (יר’ מח:יא), שתרגומו: וריחיה לא פג[4]. וזה מה שאמרו[5] שע”י מחשבה פסולה בשעת שחיטה, פקעה הקדושה מהקרבן[6].
וכן נראה להציע צד משותף לכל המלים בעלות אותיות ‘פג’ בלשון הקודש ובלשון חז”ל / ארמית, והן: 1. פג. 2. פגל. 3. פגר. 4. פגע 5. פגש 5. פגם. 6. פגן. 7. ספג. ונבדוק את המלים אחת אחת:
1. פג (חולשה, ביטול) – מנחם חבר את המלים הבאות במחלקה א’ של ערך ‘פג’: וַיָּפָג לִבּוֹ[7], נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי[8], אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ[9], מֵאֵין הֲפֻגוֹת[10], וְלֹא תָפוּג[11], תָּפוּג תּוֹרָה[12]. נקטו המפרשים בביאורים שונים לכאורה ל’פג’, כגון: רפיון / חלישות, שביתה / ביטול / הפסק. ברם, נראה שמשותף לכל אלו עניני מניעה ועיכוב, שכן כולם מתארים מצב המונע ומעכב התקדמות[13]. ובמחלקה ב’ חבר מנחם את המקרא הבא: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ[14]; ראב”ע פירש שהפגים הם תאנים שטרם נתבשלו. לפי זה, נראה שמשותף לשתי המחלקות של מנחם עניני שהייה, עכוב ועצירה[15].
2. פגל (פגם, חוסר) – הוראת היסוד מוסברת למעלה: דבר פגום ו/או המרוחק בגין פגם כלשהו.
סיכמנו לעיל את הוראת ‘פגל’ כענין דבר פגום או חסר ו/או המרוחק בגין חסרון כלשהו. ותיאור זה משתלב גם עם הוראות שרש ‘פגר’, היינו שביתה, מניעה וליאות[18], כגון: ש”א ל:י – אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר[19].
וכן ‘פגר’ מורה גם על הרס, לפי התרגומים: שמ’ יט:כא – פֶּן יֶהֶרְסוּ; ת”א – דלמא יפגרון. שמ’ יט:כד – אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת; ת”א – לא יפגרון למסק. שמ’ כג:כד – הָרֵס תְּהָרְסֵם; ת”א – פגרא תפגרנון. שופ’ ו:ה – וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל; ת”י – וּתְפַגֵר יַת אֱגוֹרָא דְבַעֲלָא. מיכה ה:י – וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ; ת”י – וַאֲפַגֵיר כָּל כְּרַכֵּיהוֹן תַּקִיפַיָא. וכן על גוויה מתה: שופ’ יד:ח – וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; ת”י – וְסָר לְמֶחֱזֵי יַת פִּגְרָא דְאַרְיָא. שופ’ – וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה; ת”י – וְהָא קִינָא דְדַבַּרְיָתָא בְּפִגְרָא דְאַרְיָא. והוראות הרס / מיתה מביאות אותנו לשרש ‘פגע’.
4. פגע (מוות, פגישה, תפילה) – מצינו שרש ‘פגע’ במקומות רבים, המורים על מוות: וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת[20], פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב[21], פָּגַעְתָּ אֶת שָׂשׂ[22], וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ[23], וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ[24], אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב[25].
המובן השני של ‘פגע’ הוא פגישה מקרית, כגון: וּפָגַע בִּירִיחוֹ וְיָצָא הַיַּרְדֵּן[26], בְמַפְגִּיעַ[27], וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים[28]. משמעות זו מציינת שהייה, עיכוב והשבתה זמנית, שהרי תכליתה של “פגישה” מתוכננת היא להקדיש זמן מה להיוועד עם עמיתו, הגם שמשימותיו האחרות מתעכבות בשל כך.
ומכאן גם משמעות בקשה ותפלה של ‘פגע’[29], כי תפילות ובקשות דורשות הקדשת זמן, בו המבקש “מֻשְׁבָּת” מעיסוקיו הרגילים. ונראה לסכם את המשותף להוראות השונות של ‘פגע’ ענין עיכוב והשבתה: שהייה והשבתה של תפלה ובקשה הינה זמנית, ושל מָוֶת היא לצמיתות[30].
החוט המקשר בין שתי המשמעויות הללו של ‘פגע’ לכאורה הוא עניני חוסר ואובדן. המחסור במוות הוא ברור. אבל כפי שהצענו, יש גם הפסד הכרוך במשמעות של מפגש – הפסד זמן. זה יכול להסביר את המשמעות השלישית הנובעת מ’פגע’ – תפילה / תחינה[31], כי אמירת תפילות והפצרות כרוכות “בעיכוב” המשימות היומיות האחרות שיש לבצע, כנ”ל[32].
אולם יש להציע קשר אחר בין ‘פגע’ לתפילה, דוקא על פי המשמעות הראשונה של ‘פגע’ שהוזכרה לעיל, מוות או פציעה, ונסביר. הרי מחלוקת ידועה קיימת בין רמב”ם לרמב”ן ביחס למקור חובת התפילה. רמב”ם[33] סובר כי מדובר בחיוב כללי, שהרי התורה אינה מפרטת פרטים כמו זמן, מקום או נסיבות. לעומת זאת, רמב”ן[34] מצדד כי חובת התפילה דאורייתא חלה רק בעת מצוקה וסכנה (“בעת הצרות”), מהפסוק: וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ (במד’ י:ט). אמנם, לכולי עלמא קיימת מצוה תפילה דאורייתא עכ”פ בזמנים של צרות ותלאות, כיוון שגם רמב”ם (הל’ תעניות א:א) מסכים שיש חיוב להתפלל במצב כזה. במלים אחרות, כאשר מוות או פציעה מאיימים – כאשר האדם עלול להיפגע – אז חל עליו חיוב לקרוא ולזעוק לה’. [35]
5. פגש (היוועדות) – פגישה כרוכה בשהייה ועיכוב, כאמור למעלה אצל ‘פגע’.
פגם[36] (מום, קלקול) – לשון חז”ל. פירושו אצל אוכל: דבר שפג ונחלש טעמו[37]. ומשמע מלשון רש”י במספר מקומות שהמלה נגזרת מן ‘פג’: רש”י פסח’ ל. – …דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר, וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו בדופני הכלי. רש”י פסח’ מד: – …דהאי נמי לפגם הוא, דאותה בליעה מששהתה בדופנו של כלי לילה אחת הופג טעמו ונתקלקל. רש”י ע”ז לח: – וכל גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם שהרי נתבשל האיסור אתמול וכבר הופג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקדירה. ומורה על נזק כלשהו אצל חפצים, כדוגמת: סוכה מח: – ואותו היום נפגמה קרן המזבח. וכן מצינו מלת ‘פגם’ כתרגומה של פי החרב, כגון: שופטים א:ח – וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב; ת”י – וּמְחוֹהָא לִפְגַם דְחָרֶב. שמא יש לפרש שנקרא פי החרב כן ע”ש שהוא הגורם להחלשה והרס[38], או משום שהחידודים מהווים “פגמים” בלהבת החרב בעצמה[39].
פגן[40] (צעקה) – המלה הארמית “פגן” היא תרגומה של “צעקה”: דברים כב:כז – צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה; תמ”י – פָּגְנַת עוּלֵּימְתָּא דְמִיקַדְשָׁא[41]. ומכאן לשון חז”ל “הפגנה”, שפירושה צעקת המסכן לרחמים (למען המסת והחלשת לבו של בעל הכח או האכזר): ר”ה יט. – בואו והפגינו בלילה הלכו והפגינו בלילה; רש”י – הפגינו – צעקו בשוקים וברחובות כדי שישמעו השרים וירחמו עליכם.
8. ספג (קליטה, בליעה) – מלה ארמית. העובר עבירה במזיד נענש במלקות, ונאמר עליו ש”סופג את הארבעים”, כגון: נזיר טז: – מי שהיה טמא ונזר… אם גילח ושתה יין ונטמא למתים – הרי זה סופג את הארבעים. וי”ל שגם שם פועל זה קשור לשרש ‘פג’, שהרי הנלקה בגופו נחלש ונחסר כחו ע”י אותן המכות.
ומשרש זה מצינו גם שם העצם “ספוג”[42], כמו: שבת קלד: – נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש. עיקר תפקידו של חפץ זה הוא לקלוט נוזלים, ובד”כ הנוזלים הנספגים אינם רצויים, כעין הדם הנבלע מהמכה בדוגמא זו, וכן חלב או מים שנשפכו שנקלטים בספוג. א”כ תכליתו של הספוג אינה אלא להפחית ולהחליש את הנזק של פליטת הנוזלים[43].
לסיכום, כל המלים בעלות אותיות ‘פג’ בלשון הקודש ובלשון חז”ל קשורות לחסרון והחלשה, באיכות, בזמן ו/או בכח. יהי רצון שריבון העולמים יפגע בשונאינו שיספגו מכות ועוד מכות, עד שיפוג כל כוחם, ויישאר מהם אך פגרים – ויישאר לנו רק לפגוע במקום בנשיאת שירה והלל.
[1] ומצינו “תפיגין” כתרגומה של “הסרה” (מושג קרוב להרחקה): ש”א א:יד – הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ; ת”י – תְפִיגִין יַת חַמְרִיךְ.
[2] ונראה שהגדרה זו מתאימה גם לפירושים השונים של המלה “פיגול”, כגון: 1. פסול (תרגום ירושלמי ויקרא ז:יח). 2. תיעוב / מיאוס (רש”י לויקרא יט:ז, לישעיהו סה:ד, ולקדושין כא:). 3. שינוי בריח ו/או במראה (ריב”ג ורד”ק, ערך ‘פגל’ הובא בהערה הבאה – לכאורה היינו שינוי שלילי). 4. מובדל / מחולק (הכוה”ק ורשר”ה ויקרא ז:יח).
[3] שהגדירו “פיגול” כהשתנות ריח או מראה. כך לשון רד”ק (ערך ‘פגל’): הוא הבשר שנשתנה ריחו ומראהו.
[4] ראה ריב”ג, רד”ק (ערכים ‘פוג’, ‘פג’), שפירשו ‘פג’ כענין רפיון וחלישות (כלומר, השתנות לריעותא – התרחקות ממצב תקין).
[5] כגון זבחים ב:ג, ה.
[6] ויש להעיר כי שרש ‘פגל’=’פלג’ (שסע, בקע) בחילוף מיקום אותיות. ת”י תרגם “ימיר” (שפי’ שינוי) במלה “מפלגין”: מיכה ב:ד – חֵלֶק עַמִּי יָמִיר; ת”י – תְּאֵיבִין חוּלְקַתְהוֹן מְפַלְגִין; רש”י – חלק עמי ימיר – נחלת חלק עמי נחלף לעכו”ם. “המיר” כאן הוא שינוי לריעותא -התרחקות / התפקעות ממצב תקין- וכן יש להציע בפתרון “פיגול” ע”פ קירבת ‘פגל’=’פלג’. גם “פיגול” מצביע על פקיעת עצם ממצבו המקורי / רגיל למצב גרוע יותר. ור’ הכוה”ק (וי’ ז:יח) שג”כ העיר על קירבת ‘פגל’=’פלג’, וגם קישר את כל עניני ‘פגל’ למשמעות ריחוק (כולל “שינוי ריח או מראה” -התרחקות עיונית- ממצבו המקורי של עצם). ויש להעיר שתרגם התרגום ירושלמי (וכן המיוחס ליב”ע) את המלה “ויפג” במלה “פלג”: בר’ מה:כו – וַיָּפָג לִבּוֹ; ת’ ירושלמי – וְאֲפְלַג לִבֵּיהּ ולפי האמור, חלישות ורפיון, “הפגה” מתפרשת כמו התרחקות והפקעת גוף ממעמדו הרגיל.
[7] ל’ עמידה, דימום: בר’ מה:כו; אב”ע – ויפג לבו – מגזרת: פוגת לך (איכה ב:יח). והטעם שעמד לבו ודמם.
[8] ל’ רפיון, חלישות: תה’ לח:ט; מצ”צ – נפוגותי – ענין רפיון וחלישות, כמו: ויפג לבו (בר’ מה:כו).
[9] ל’ שביתה, ביטול: איכה ב:יח; רמב”ן בר’ מה:כו – ל’ פוגה שביתה וביטול, כמו: פוגת לך (איכה ב:יח).
[10] ל’ שביתה, ביטול: איכה ג:מט; רמב”ן בר’ מה:כו – מאין הפוגות (איכה ג:מט)… לשון פוגה שביתה וביטול.
[11] ל’ רפיון, חלישות: תה’ עז:ג; מצ”צ – תפוג – ענין רפיון וחלישות, כמו: תפוג תורה (חב’ א).
[12] ל’ שביתה, ביטול: חב’ א:ד; רמב”ן בר’ מה:כו – תפוג תורה (חבקוק א:ד) – תבטל ותפסק.
[13] נעיר שרש”י פירשה מל’ חילוף והעברה בכל מקום במקרא, כמו: בר’ מה:כו – וַיָּפָג לִבּוֹ; רש”י – ויפג לבו – נחלף לבו והלך מלהאמין. איכה ג:מט – מֵאֵין הֲפֻגוֹת; רש”י – מאין הפוגות – מאין חליפין והעברה. תה’ לח:ט – נְפוּגוֹתִי; רש”י – נפוגותי – נחלפתי. אולם, לשון ‘חלף’ קרובה לנ”ל, ומשתתפת אף היא בהוראת ביטול, כדמשמע מפרש”י בפרקי אבות: אבות א:יג – וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף; רש”י – המשמש בכתרה של תורה כמו ששנינו בנדרים בר’ טרפון כאילו חלף ובטל מן העולם.
[14] שה”ש ב:יג.
[15] ו”פגר” פירושו עיכוב, כמפורש להלן.
[16] בחילוף אותיות למנ”ר.
[17] ויש לציין כי בלשון חז”ל הירק “צנון” ג”כ נקרא “פוגלא”, וע’ רש”י ברכ’ (לו.), ועירוב’ (כח:) שנקרא כן כשהוא במצב רך. ואולי בחרו בלשון “פוגלא” בשל קירבת ענין רכות להוראת רפיון של ‘פג’. וע’ גם הכוה”ק וי’ ז:יח, שהביא מגוון פירושים לשרש ‘פגל’. וראה רש”י בר’ טו:יא, שהביא תרגום זה כראיה לקירבת ‘פגר’ ל’פגל’ (לפי לשון אחת ע”ש).
[18] מעין פירוש הערוך שפתר ‘פגר’ מלשון עייפות, ביטול. וכן משמע ממלבי”ם, המובא בהערה לקמיה.
[19] רש”י – אשר פגרו – אשר נמנעו; רד”ק – אשר פגרו – שָבתוּ; מלבי”ם – אשר פגרו ונלאו.
[20] מ”א ב:כה; מצ”צ – ויפגע – ענין מכת מות כמו גש פגע בו (ש”ב א).
[21] שמות ה:ג; רש”י – פגיעה זו לשון מקרה מות היא.
[22] ישעיהו סד:ד; מצ”צ – פגעת – ענין פגישה לרעה בהכאת נפש כמו וה’ הפגיע בו (ישעיהו נג).
[23] ש”א כב:יח.
[24] מ”א ב:לא.
[25] מ”א ב:לב.
[26] לשון אירוע מקרי: ת”י יהושע טז:ז – וּמְעָרַע בִּירִיחוֹ וְנָפַק לְיַרְדְנָא.
[27] איוב לו:לב; רלב”ג – במפגיע – בממשש ופוגש.
[28] לשון אירוע / מקרה לפי ת”י: ש”א י:ה – וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים; ת”י – וּתְעָרַע סִיעַת סַפְרַיָא נַחֲתִין.
[29] כמובא ברש”י: בר’ כח:יא – וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם; רש”י – …ורז”ל פ’ לשון תפלה, כמו: ואל תפגע בי (יר’ ז:טז), שתקן תפלת ערבית. ישע’ נג:יב – וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ; מצ”צ – יפגיע – ענין תחנה ובקשה, כמו: ואל תפגע בי (יר’ ז:טז). וכן בתרגום, כדוגמת: יר’ טו:יא – אִם לוֹא הִפְגַּעְתִּי בְךָ; ת”י – אִם לָא יֵיתוּן וְיִבְעוֹן מִנָךְ.
[30] סיכומו של בני, אמ”ש, עמו”ש.
[31] כמובא ברש”י: בר’ כח:יא – וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם; רש”י – ורז”ל פ’ לשון תפלה, כמו: ואל תפגע בי (יר’ ז:טז), שתקן תפלת ערבית. ישע’ נג:יב – וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ; מצ”צ – יפגיע – ענין תחנה ובקשה, כמו: ואל תפגע בי (יר’ ז:טז). וכן בתרגום, כדוגמת: יר’ טו:יא – אִם לוֹא הִפְגַּעְתִּי בְךָ; ת”י – אִם לָא יֵיתוּן וְיִבְעוֹן מִנָךְ.
[32] סיכומו של בני, אמ”ש, עמו”ש.
[33] ספר המצוות לרמב”ם, עשה ה.
[34] השגות לספר המצוות, שם.
[35] ושמא על פי זה יש להסביר את המקור המסתורי של המלה לתפילה ביידיש, “דאווען”, שאין שום לה ריעה בשפה אירופאית או שמית המורה על ענין קרוב לתפילה. עם זאת, הרי סוג אחד של מצוקה נקרא “דאבון” (גם דוי / דוה) בלשון הקודש, שדמיונו הפונטי למלה היידיש מרמז על קשר אפשרי.
[36] מלה קרובה ל’פגל’ ו’פגר’ בחילוף אותיות למנ”ר.
[37] מסיבה כלשהי, כגון שהייה יותר מדי.
[38] חידודו של חרב נקרא “פה”: תה’ קמט:ו – וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת; מצ”צ – פיפיות – חדוד החרב נקרא פה, כמו: ולה שני פיות (שופ’ ג). תרגומו של “לפי חרב” בכ”מ הוא “לפתגם דחרב” (כגון בר’ לד:כו); רק כאן תרגם יונתן “לפגם דחרב”. וי”ל עכ”פ שנמשל לפה, שהוא האבר בעל שיניים, “כלי הזין” הטבעי של אדם ולהבדיל רוב חיות המצויות.
[39] כדמצינו אצל חידודי המסור, מתוארים כ”פגימות”, כדוגמת: ש”ב יב:לא – וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל; רש”י – מגרה – סכין פגום פגימות הרבה תכופות זו לזו. מ”א ז:ט – אֲבָנִים יְקָרֹת… מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה; רלב”ג – מגוררות במגרה… והוא חרב פגום מאד.
[40] מלה קרובה ל’פגל’, ‘פגם’ ו’פגר’ בחילוף אותיות למנ”ר.
[41] ואולי מכאן נק’ במדרש האזרח הפשוט “פגן” (אולי מכאן לשון paganבאנגלית) – מפני חולשתו (בדומה לנערה הנתקפת חסרת האונים, שאין לאל ידה אלא לצעוק ולנסות לרכך את לב האכזר התקיף): ויקרא רבה כו:ד – משל לאחד שנטל הגמוניא [נתמנה כשליט מקומי] מן המלך, עד שלא הגיע למתורין [מחוז] שלו היה מהלך כפגן [אזרח פשוט] וכיון שהגיע למתורין שלו היה מהלך בקלאמין [לבוש שרד].
[42] שים לב לקרבה למלה sponge בלע”ז.
[43] כמו: שבת קלד: – נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש. כלאים ט:ג – מטפחות הספג אין בהם משום כלאים; רמב”ם פהמ”ש – ומטפחות הספג – המטפחות שמנגבין בהן כל הגוף. ברם, מצינוה גם ככלי לקליטת נוזלים רצויים: שבת כב:א – חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג; גם כאן י”ל שהוא ממעיט את הנזק ומקטין / מחליש את השלולית.
