פקודי
שמות לט:כא-וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’אֶת מֹשֶׁה.
[התורה ציוותה (בפרשת תצוה)על חיבורו של החושן לאפוד בפועל “וירכסו”,וכאן קיימו ב”י את המצווה.רש”י מביא עוד שתי הופעות של נגזרי ‘רכס’במקרא]:רש“י שמות כח:כח-וירכסו-לשון חבור,וכן:תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָמֵרֻכְסֵי אִישׁ1(תה’לא:כא),חבורי חבלי רשעים.וכן:וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה2(ישע’מ:ד),הרים הסמוכים זה לזה שאי אפשר לירד לגיא שביניהם אלא בקושי גדול,שמתוך סמיכתן הגיא זקופה ועמוקה,יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך3.
[כל הפרשנים מסכימים ש”וירכסו”מורה על חיבורבמובן כללי4,אמנם קשרו בינו לבין הנגזרים האחרים של שרש’רכס’בצורות שונות:ראב“ע-הוראת היסוד:עוות5.מכאן”וירכסו”:חיבור ע“י שזירה].ריב“ג-הוראת היסוד:קושי,חוזק6.מכאן”וירכסו”:הידוק בחזקה.רד“ק-הוראת היסוד:גובה7.מכאן”וירכסו”:הגבהה לשם חיבור8.מלבי“ם–הוראת היסוד:דיבוק.מכאן”וירכסו”:חיבור9.יריעות שלמה–הוראת היסוד:חיבור מיושר ולא בולט10].
[הדגש על ענין הגובהלפי רד”ק(ובעל השרשות כסף)הוא מעניין במיוחד לאור החלק השני של הפסוק המזהיר “ולא יזח החשן מעל האפוד”.המלה”יזח”היא יחודית במקרא,אמנם רוב המפרשים פירשו מלה זו מענין הסרה11,ובכך היא מתקשרת לראש הפסוק,היינו שחייבים לחבר את החושן לאפוד בצורה שלא יוסר ממנו,והרמב”ם מנה אותה כמצווה בפני עצמה]:ספר המצוות לרמב“ם(ל“ת פז)– שהזהירנו מהסיר החושן מעל האפוד.והוא אמרו יתעלה:ולא יזח החושן מעל האפוד (שמות כח:כח).אבל יהיה דבק בו.[גם רד”ק מסכים שענינה הסרה,אולם גם כאן הוא מקשר את המלה לענין הגבהה]:רד“ק(ערך‘זחח‘) -ולא יזח החשן (שמות כח:כח),ענינו ולא יגבה,כלומר שלא יסור ולא יזוז מעל האפוד.ודומה לו בלשון רבותינו ז”ל:משרבו זחוחי הלב (חולין ז.),פירוש גבוהי לב וגסי הרוח.[לפי זה,רד”ק סובר שהוראת “יזח”היא:הגבהה במובן הסרה /תזוזה].
[פירוש זה של רד”ק,מבוסס על דברי חז”ל במס’חולין,ונביא את הגמרא בהרחבה בכדי להבין את פירושו של רד”ק לעומק]:חולין ז.-מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו;מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו,ואמרי לה:אין מזניחין אותו.ואמרי לה אין מזחיחין אותו.מאן דאמר מזיחין,כדכתיב:ולא יזח החשן(שמ’כח:כח),ומאן דאמר אין מזניחין,דכתיב:כי לא יזנח לעולם ה'(איכה ג:לא),ומאן דאמר מזחיחין,דתניא:משרבו זחוחי הלברבו מחלוקות בישראל(תוספתא סוטה יד:ט).[רש”י פירש “מזיחין אותו”כמו”אין מבדילין אותו”,את”אין מזניחין”כלשון”משקצין”,ומזחיחין פרש”י”לשון גבוהי הלב”,אולם יש לומר שכולם מענין הבדלה והפרשה,כדלהלן: “מזיחין”:כמשמעו,מבדילים;”מזניחין”:שיקוץ,היינוהפרשה מחמת מיאוס;”מזחיחין”:היינוהפרשה מחמת גבהות12].
[לפי דברי רד”ק,משמע שעיקר ענין “יזח”הואגבהות,והוראתהסרהנגררת אגב פעולת ההגבהה.ואכן מצינו קשר מקביל בין גבהותלהסרהבמלים אחרות המורות על עליה ורוממות13.1.המלה”יעלה”מתורגמת כלשון הסתלקות]:בראשית ב:ו-וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ;ת“א-ועננא הוה סליק מן ארעא.[2.המלה”נשא”המורה על התרוממות והעלאהיש לה ג”כ משמעות של סילוק וביטול,כפי שמביא הכתב והקבלה ממספר מקומות]:הכוה“ק במדבר יד:יח-נושא עון.ת”א שביק,ויבע”ת שרי,וכבר מצאנו לשון נשא על ענין הבטול והסילוק:כמעט ישאני (איוב לב);פירש”י:יסלקני מן העולם.ומזה:וישאם דוד (ש”ב ה) – סילק וביטל העצבים מן העולם.וכן:ותשא הארץ מפניו (נחום א) – תתבטל ותסלק,ותרגומו:וחרובת.ומזה:וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ (ש”ב יד),כלומר:אין רצונו לבטל ולסלק הנפש,כי בשוב רשע מדרכו וחיה14.]עוד דוגמא של הקשר בין גבהות להסרה נמצאת במלה “הֵרֹמּוּ”,אשר פירושה בד”כלרומם,אך נמצאת גם במשמעות סילוק,כדוגמת]:הֵרֹמּוּמִתּוֹךְהָעֵדָההַזֹּאתוַאֲכַלֶּהאֹתָםכְּרָגַע(במדבר יז:י).[עכ”פ,לפי הדגשת הוראת ההגבההשל רד”ק גם אצל “וירכסו”וגם אצל “יזח”,יתפרש הפסוק:הרימו את החושן על מנת לחברו לחשב האפוד,אמנם אל תרימו אותו יותר מדי,עד שיוסר החיבור ביניהם].
[בענין שרשה של המלה “יזח”,רד”ק וריב”ג חיברוה בערך ‘זחח’.מנחם,כדרכו,חברה בערך ‘זח’,אולם הוסיף במחלקתה גם את המלה “מזח”]:מנחם(ערך‘זח‘) -ולא יזח החשן15,ולמזח תמיד16.
[רוב המפרשים פתרו “מזח”כלשוןחגורהאו חוזק,כגון]:ישע‘כג:י-אֵין מֵזַח עוֹד;רש“י– מזח ל’אזור כמו:ולמזח תמיד יחגרה (תה’קט:יט)וכל אזור ל’חוזק;רד“ק-אין מזח עוד,כלומר אין לך עוד חוזק.תה‘קט:יט-תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ;רש“י-ולמזח תמיד -חגורה,וכן וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה (איוב יב:כא)אזור החזקים פתח;רד“ק-ולמזח,חגורה.וכן:וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה (איוב יב:כא).כך יחגור הוא הקללה כמו שיחגור האדם המזח17.איוב יב:כא-וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה;רש“י-ומזיח אפיקים רפה -וחגור החזקים.[ורש”י הדגיש שהוא חולק על מנחם כאן (שלא כדרכו)]:רש“ישמות לט:כא-ולא יזח -לשון ניתוק,ולשון ערבי הוא,כדברי דונש בן לברט18.
[ברם,רמב”ן הנ”ל(בהערה11)מציע פתרון למלה “מזח”על פי המלה “יזח”,שהוא מבאר כלשון נתוק ונתיצה]:רמב“ן שמ‘כח:כח-ולא יזח החושן-כמו יסח…ענין נתיצה ונתוק,בחלוף ס’וז’.ואולי גם כן ולמזח תמיד יחגרה(תה’קט:יט),להרס ונתיצה,יאמר שיחגור הקללה תמיד עד שיהרס וינתץ בה כאשר אחרים מתאזרים בחגורתם19.
[גם מלבי”ם ניסה לפתור את המלה “יזח”על פי השוואה ל”מזח”,ופירש שמשותף להן ענין הגבהה,כי”מזח”מורה על חגורה המגביהה את הבגד]:מלבי“ם ישעיה כג:י-ביאורי המלים -מזח-כמו ולמזח תמיד יחגרה (תה’קט:יט),אזור החוגר את הגוף,וההבדל בינו לבין אזור ואבנט,כי מזח הוא החגור שחוגרים על הבגדים הארוכים להגביהם שיהיו כמדו20,והוא מלשון ולא יזח החושן מעל האפוד שהוא ענין הגבהה,מזח מגביה בגדיו,ומזה נמצא בארמי זחוחי הלב.
[שמא ניתן להציע קשר שלישי.הרי התורה אומרת]:שמ‘כח:כח-וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד.[כלומר,התורה מקפידה שהקשר בין החושן לאפוד יהיה דרך פתיל תכלת בלבד,שתכליתו לכאורה אינו הידוק גמור בלבד,שלשם כך היתה מצווה התורה לחגור אותם או לרתק אותם ביחד בשרשות כמו בחלק העליון של החושן.אלא שקשר זה צריך להיות כדוגמת רכסים,שהם מעין גדותיו של נהר,הסמוכים זה לזה אבל לא מחוברים ממש.בכך משמש הביטוי “ולא יזח”בשתי הוראותיו:1.עליה-שלא יעלה מעל גובה חשב האפוד מחד,כלומר שהפתילים מחזיקים את החושן מלמטה.2.מאידך:אינומהדקאת החושן לאפוד כדוגמת מזח,המתוח בחוזקה.כלומר,הפתילים מחזיקים את החושן מלהתרומם מעל גובה חשב האפוד,אבל”לא יזח”מרמז גם למניעת הידוק חזק יתר על המדה,כך שישאר חיבורם מעין “החיבור”שבין הרכסים,שהוא חיבור ולא חיבור גמור].
[בפירוש”דף על הדף”הביא טעם לחיבורם של החושן לאפוד]:דף על הדף ערכין טז.– כתוב בפסוק “ולא יזח החשן מעל האפד”,ואמרו חז”ל שהמזיח החושן מעל האפוד עובר בלא תעשה ולוקין עליו (יומא עב.).ואפשר להסביר בדרך המוסר,שמובא בחז”ל כאן שהחושן מכפר על הדינין,והאפוד על חטא עבודה זרה.ושני הבגדים כיפרו על שתי עבירות יסוד שבין אדם למקום [ע”ז],ושבין אדם לחבירו [דינין].ולכן אומרת התורה “ולא יזח החושן מעל האפוד”,אין להבדיל בין עבירות שבין אדם למקום ובין עבירות שבין אדם לחבירו.שלא להיות טוב לשמים ורע לבריות או להיפוך,שתיהן מחוברות זו לזו.
[ועל פי זה יש לבאר גם טעם להתקשרותם דווקא בחוט התכלת,שהרי אומרת הגמרא (סוטה יז.)שבשכר אמירת אברהם אבינו “אם מחוט ועד שרוך נעל” (בראשית יד:כג)זכו בניו לחוט של תכלת.סיבת התכלת מסבירה הגמרא שם]:סוטה יז.– אלא חוט של תכלת מאי היא?דתניא,היה ר”מ אומר:מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין?מפני שהתכלת דומה לים,וים דומה לרקיע,ורקיע דומה לכסא הכבוד,שנאמר:ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר,וכתיב:כמראה אבן ספיר דמות כסא.
[למדונו חז”ל שהאבות הם מרכבתו של מקום21-הוא כסא הכבוד22.הקשר הזה בין אברהם אבינו לכסאו ית’התבטא בעוה”ז בכל מעשיו,שקידש את שמו ית’בין במשפט בין אדם לחבירו,ובין במצוות בין אדם למקום.ולכן החיבור בין החושן לאפוד אינו קשר הדוק ומזיח -עכ”פ מלמטה-ודרך שרשות זהב טהור,אלא דרך חוט בלבד,ללמד שקידוש שם שמים יכול להתקיים גם ללא השקעת הון רב (כדוגמת שרשות הזהב),אלא בחפצים הכי פשוטים של מה בכך -בחוטים ושרוכי נעלים.וקשר כזה לכסא הכבוד מגן גם מפני זחיחות,כי מי כאברהם ידע שרק כבודו ית’מלא עולם,ואנחנו עפר ואפר.ויה”ר שנזכה לראות כה”ג לבוש חושן ואפוד משרת ומכפר על עמו,בב”א].
1רש“י תה‘לא:כא-מרוכסי איש -מחבורי רשעים המתקשרים יחד להרע להם.
2[השוה לפרש”י בספר ישעיה]:רש“יישע‘מ:ד-והרכסים-הרים הסמוכים זה לזה,ומתוך סמיכתן מורד שביניהם זקוף ואינו מעוקם שיהא נוח לירד ולעלות (הרכסים מתורגם גדודיו,לשון גובה,כמו גדודי הנהר).
3[עוד יש למצוא רמז להוראת חיבור בבדיקת חילוף אותיות השרש: ‘רכס’ = ‘סרך’בחילוף מיקום אותיות.שרש’סרך’מצייןדבוק /חבור*,כדוגמת]:גיטין סט. -אי סריך מריאה קאתי;רש“י– סריך- נדבק הקש בדם; יבמ‘קכא:– א”א דלא מסריך; רש“י– מסריך- מתחזק ונדבק . *[נגזר מ’שרוך’ (כגון של נעל),כדוגמת]:שבת נג.– ובלבד שלא יקשור לו מסריכן.
4[שהרי החושן מחובר מלמעלה לאפוד עם שרשות גבלות בין טבעותיהם,ומלמטה הטבעות עשויות בשביל לחבר אותם ביחד,אם כי ע”י פתיל תכלת מלמטה].
5אב“ע שמ‘כח:כח–וירכסו מגזרת:מרכסי איש (תה’לא:כא),כדרך עוות.אב“ע ישע‘מ:ד–והרכסים,מגזרת מרכסי איש (תה’לא:כא),כטעם מקום מעוות.אב“ע תה‘לא:כא-תסתירם מרכסי -שתסתיר פנים מאנשים מעוותים.
6ריב“ג,ערך‘רכס‘:וירכסו את החשן (שמ’כח:כח),והרכסים לבקעה (ישע’מ:ד),מרכסי איש (תה’לא:כא),ופרוש וירכסו את החשן -יחזקוהו.ופרוש מרכסי איש: מִקְשֵי בני אדם, ומצוקיהם והתעוללם… והרכסים לבקעה, הם המקומות הקשים הגבהים…
7רד“ק ערך ‘רכס‘:והרכסים לבקעה (ישע’מ:ד),ההרים הגבוהים. ומשקל אחר מרֻכסי איש (תה’לא:כא),מגאות בני אדם ומגבהותם.והפעל ממנו וירכסו את החשן(שמ’כח:כח),כלומר יגביהו החשן לחברו עם האפוד שהוא למעלה ממנו.
8[גם בעל השרשות כסף פירשה מלשון גובה,אמנם לא התייחס לענין חיבור]:שרשות כסף ערך ‘רכס‘ – מין גבהות והרמה.מזה קראו להרים הגבוהים והרמים,ואמרו וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה (ישעיהו מ:ד),ולאנשים הגאים שהם גבוהים ורמים באיכות -מֵרֻכְסֵי אִישׁ (תהלים לא:כא).הפעל הדגוש:וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן (שמות כח:כח),הטעם:יגביהוהו וירוממוהו.
9מלבי“ם שמ‘כח:כח-[מסביר את המלה כענין חיבור]:וירכסו.ובזה יחבר בפתיל תכלת טבעות החשן וטבעות האפוד,והחשן מונח על חשב האפוד ועי”כ לא יזח החשן מעל האפוד לשום צד.מלבי“ם ישע‘מ:ד(פ‘המלות) – [מסביר שהרכסים “מדובקים זל”ז”]:נקרא המקום שיש בו רכסים,שהם הרים גבנונים מדובקים זל”ז(מענין וירכסו את החשן)עד שצריך לסבב להקיף הדרך,מקום עקוב.מלבי“ם תה‘לא:כא–[מסביר”מרוכסי איש”כמשל להרים המכונים רכסים המדובקים זל”ז,וממילא מעכבים התקדמות]:יסתירם מרכסי איש,ר”ל שינצלו מן הרכסים הנמצא בטבע האיש,שהוא היצר הרע והתאוות שהם דומים כרכסים המקלקלים את הדרך הישר.
10יריעות שלמה (ג:ח,א–ת“ד) – וירכסו את החשן.לדעת קצת מפרשים הוא מל’גבהות,ולרש”י הוא ל’חבור,והוא יורה על מין חבור…שהדברים המחוברים יושבים ישר,שאחד אינו בולט או גבוה מחבירו,ופירוש”וירכסו את החשן”שיחבר את החשן עם האפוד על ידי פתיל תכלת,באופן שיושוו למעלה -שלא יגבה אחד על חבירו…
11[רמב”ן וחזקוני השווּהָ ל’יסח’ (בחילוף זסשר”ץ)]:רמב“ן-ולא יזח החושן -ל’נתוק,ולשון ערבי הוא,כדברי דונש בן לבראט,ל’רש”י.והקרוב אלי כי הוא כמו יסח,מן בית גאים יסח ה’ (משלי טו:כה),ובוגדים יסחו (שם ב:כב),ענין נתיצה ונתוק,בחלוף הסמ”ך והזי”ן.חזקוני-ולא יזח לא יסח,אותיות שמוצאיהם מקום אחד מתחלפות זו בזו.
12[ומעין כך כתב ריב”ג(ערך’זחח’)]:ועלה בידינו מזה כי ענין מזיחין ומזניחין ומזחיחין אחד והוא הדחיה וההסרה.
13[ויש לדייק שהגמ’לא נקטה במלה כמו הסרה או ניתוק,אלא ל’ “מזיח”]:יומא עב. – אר”א:המזיח חושן מעל האפוד…לוקה,שנא’לא יזח.[ואולי הסבה היא דומה לדברינו כאן,שענין ההסרה אינו אלא אגב ההגבהה].
14[מעין כך גם]:אלשיך ויקרא טז:לד-אשרי נשוי פשע (תה’לב) – שהוא שכוח הפשע.
15שמות כח:כח.
16תהלים קט:יט.
17[ורד”ק כתב בשרשים]:ערך’מזח’:אין מזח עוד (ישע’כג:י),ולמזח תמיד יחגרה (תה’קט:יט)…ומזיח אפיקים רפה (איוב יב:כא).ענינם ענין חוזק ותוקף.ולפי שהחגורה חוזק המתנים קרא החגורה מזח ולמזח תמיד יחגרה.
18[ראה ספר התשובות לדונש עמ’ 60, שהשיב על דברי מנחם]:ולא יתכן לנצח,כי המ’משרש’מזח’כמ’מעיקר’מצח’,ופתרון”לא יזח החשן” – לא ימעד החשן,כמשמעו בל’הערבית.וכן אונקלוס אמר: “ולא יתפרק חושנא”בארמית.
19[דמיון בין הרס ונתיצהלהידוקמצינו דוגמתו גם בשרש ‘נקף’ (ע’ריב”ג),המורה גם על היקףוגם על כריתה(עיין בהרחבה במאמרינו לפ’כי תשא בענין היקף-תוקף),וכן לפ’משפטים בענין ב’הוראותיו של “הידוק”].
20[כלומר,כמדתו].
21[כמובא במדרש]:ב“ר מז:ו-אר”ל האבות הן הן המרכבה שנאמר:וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם (בר’יז:כב),וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים (בראשית לה:יג),וְהִנֵּה ה’נִצָּב עָלָיו (בר’כח:יג).[מובא בש”נ ברש”י לבראשית יז:כב].
22[כדרשתם ז”ל]:שה“ש ג:י-רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן;מדרש זוטא (שה”ש[בובר]פרשה ג) – מרכבו ארגמן.זה כסא הכבוד.
