במ’ לד:ז-ח – וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת… שם פסוק י – וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה.
[רוב מפרשי המקרא פירשו ‘והתאויתם’ ו/או ‘תתאו’ כלשון גבול ותחום]: רשב”ם במ’ לד:ז – תתאו – תתחימו, לשון תחום וגבול. [ויש שהשווּ אותן ל’והתוית/’והתוו’, בחילוף אות א’ באות ו’)]: רבינו בחיי (שם) – והתאויתם. כמו והתויתם. מלשון: והתוית תו (יחז’ ט:ד). אב”ע (שם) – וא’ והתאויתם – תחת ו’ והתוית תו (יחז’ ט:ד). אב”ע איכה ב:ב – א’ נאות – במקום ו’, כמו: נות רועים, וכן: תתאו לכם. רד”ק תה’ עח:מא – והתוו, מן: והתוית תיו (יחז’ ט:ד). וכן: תתאו לכם (במ’ לד:ז), כי תאה ותוה בענין אחד[1], ענין גבול וסימן לדבר.
[גם לשון “תאות גבעת עולם” שבברכות יוסף מורה על גבול, והמלה נגזרת מן ‘תתאו’/’והתאויתם’]: בר’ מט:כו – בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם; רש”י – תאות – אשמול”ץ בלע”ז [גבול]. רש”י – עד תאות – עד קצות, כמו: והתאויתם לכם לגבול קדמה (במ’ לד:י), תתאו לבוא חמת (שם לד:ח), כך חברו מנחם בן סרוק. רשב”ם – עד תאות – עד סוף גבעות עולם. לשון והתאויתם, תתאו לבא חמת. אב”ע – תאות מגזרת: והתאויתם (במ’ לד:י). רד”ק – עד תאות גבעות עולם – והברכות יהיו לך ולזרעך עד גבול גבעות עולם. תאות מן: והתאויתם לכם (במ’ לד), שפירושו והגבלתם.
[למרות פירוש רש”י שם, בפתרון ‘תתאו’/’והתאויתם’ רש”י נקט בלשונות ‘הסיבה’, ‘נטיה’ ו’שיפוע’]: רש”י במ’ לד:ז-ח – תתאו – תשפעו לכם לנטות ממערב לצפון אל הר ההר. רש”י פסוק י – והתאויתם – לשון הסבה ונטיה כמו תתאו. [יש להבין את כוונת רש”י בהוספת כל אלה המלים, ולמה לא הסתפק בפירוש הפשוט כמו גבול, תחום או מיצר, כשאר המפרשים המובאים].
[ברם, גם אונקלוס פירש בצורה דומה לרש”י, שכן תרגם ‘תתאו’/’והתאויתם’ במלה ‘תכונון’ (תפנו, תשנו כיוון)]: ת”א במ’ לד:ז – תחום צפונא מִן יַמָא רַבָּא תְּכַוְנוּן לְכוֹן להור טורא. ת”א במ’ לד:י – וּתְכַוְנוּן לְכוֹן לתחום קדומא. [יש לומר שהיה קשה לאונקלוס הלשונות המיוחדות ‘תתאו’/’והתאויתם’, ומלת “תכוונו” באה להסביר שהלשון מורה על תכונת גבולות מסויימים לְשַׁנּוֹת את כיוונם בהתאם לטופוגרפיה המקומית. ולשם כך פירט רש”י את המאפיינים המדוייקים בגבול הצפון המחייבים גבול המתעקם, מתפתל ויורד בשיפוע בהתאם לנסיבות בשטח]: רש”י (שם) – מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר – שהוא במקצוע צפונית מערבית. וראשו משפיע ונכנס לתוך הים ויש מרוחב הים לפנים הימנו וחוצה הימנו. [ובכך למדונו אונקלוס ורש”י הייחודיות שבתחומים הללו, בניגוד לקו גבול פשוט שהיה משתמע מ”והתוית תיו” ובטויים המורים על גבול ומיצר ישר ופשוט].
[אמנם מוסיף רש”י גם ראיות כסמך לדבריו, היינו שהפעלים ‘תתאו’/’והתאויתם’ נגזרים משם העצם ‘תא’]: רש”י במ’ לד:ז-ח – תתאו – לשון סיבה, כמו: אֶל תָּא הָרָצִים (דה”ב יב:יא), וְתָאֵי הַשַּׁעַר (יחז’ מ:י) היציע, שקורין אפינדי”ץ, שהוא מוסב ומשופע. [נעיר שכבר פירש רבינו חננאל (שקדם לרש”י בכ-50 שנה) את המלה ‘תא’ בצורה דומה בפירושו לנביא]: יחז’ מ:י – וְתָאֵי הַשַּׁעַר; רבנו חננאל – פירש תא אסקופה כדכתיב והשיבום אל תא הרצים ועיקר מלשון תתאו לכם[2]. [ברם, רש”י הדגיש דווקא את עניני ההסיבה/שיפוע/נטיה של התאים. וצריך להבין מה קשור החדר הקטן הזה לענין גבולות א”י, ומה מלמדינו רש”י בנסיון לקשר בין המוסגים הללו]?
[התאים שבהיכל (המכונים גם במלים הנרדפות ‘צלע’ ו’יציע’[3]) היו בנויים בצורה מיוחדת, אחד על גבי השני, וסבבו את ההיכל והדביר (מג’ רוחות), כמתואר במקרא]: מ”א ו:ה – וַיִּבֶן עַל קִיר הַבַּיִת יָצִיעַ סָבִיב אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר. [נבנו התאים בשלש קומות בשיפוע; העליון מוזח לתוך קירות הבית שתי אמות, האמצעי אמה אחת, והתחתון לבד היה מחוץ לעובי הכותל]: שם ו:ו – הַיָּצִיעַ הַתַּחְתֹּנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ… מִגְרָעוֹת נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה לְבִלְתִּי אֲחֹז בְּקִירוֹת הַבָּיִת; [רש”י מסביר את הסיבה לכך]: רש”י – לבלתי אחוז בקירות הבית – שלא לדבק ראשי הקורו’ דרך נקבים בקירות הבית שקלקול החומה הוא ואינו דרך נוי. [על כל פנים, מכאן שכל קיר ההיכל היה בנוי תאים תאים שהעליונים שבהם נכנסו לתוך עובי הקיר, ובתחתונים נכנס הקיר לשטח התאים. התאים היו נטויים ומשופעים לכיוון ההיכל, והקשר בין אחד לחברו היה דרך סיבובים ופניות חדות[4], ובכך הקבילו מבנה וצורת התאים מסביב להיכל לגבולות ארץ ישראל ממערב שסיבבו ונטו ושפעו לתוך הים, וכן הים נכנס אליו, כמתואר ברש”י הנ”ל, ונחזור לענין ההקבלה להלן].
[הזכרנו את המלים הייחודיות ‘תתאו’/’והתאויתם’ שהתורה נקטה בהן בתיאור גבולות ארץ ישראל. אולם, טרם הזכרנו את הקדמתו של רש”י לפרשת הגבולות]: במ’ לד:ב – זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ; רש”י – זאת הארץ אשר תפול לכם וגו’ – לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות. [והרי לפלא, וכי יש צורך להסביר לעם סיבה לקביעת גבולות לממלכתו? אלא שאין ייצוב תחומים בא”י דומה למעשה המקביל בחו”ל, כי כל שעל, כל גרגיר חול השייכת לה רווי חשיבות וקדושה – וכן השלכות הלכתיות. היתה התורה יכולה תיאורטית למסור מפה פשוטה ומקיפה של הארץ והתמונה היתה אפילו ברורה יותר בכך מבחינות מסויימות. אבל בחזרתה על הביטוי “ונסב הגבול” מספר פעמים ובהוספת ‘תתאו’/’והתאויתם’ הייחודיות, אין התורה מצהירה אלא שכל פנייה קטנה של הגבול, כל חצי-אי, כל מפרצון, כל סדק של ארץ חמדה – הוא בעל משמעות עילאית].
[ברם, עד כה התייחסנו רק לפירושים המקובלים שפירשו ‘תתאו’/’והתאויתם’ כתיאור של גבולות כלשהם. אולם, אי אפשר שלא להתייחס ל”פיל שבסלון” – היינו לקירבה הלשונית והענינית שבין ‘תתאו’/’והתאויתם’ למלת ‘תאוה’ בהוראת חפץ וחמדה. רבים עמדו על הקשרים הרמוזים בכך בין מצרנות וחמד[5], ואכן לפי רד”ק[6], שני המושגים אף נגזרים משרש ‘אוה’[7]].
[אבל רש”ר הירש מצביע לפסוק בעשרת הדברות שאכן ניתן להתפרש לשני הפנים]: רש”ר הירש במ’ לד:י – והתאויתם לכם – משורש “אוה”. “התאוה” – לדוגמה, בביטוי “וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ” (דב’ ה:יח) – מורה על השאיפה להרחיב את גבול קניינו, לצרף חפץ למסגרת רכושו; וכעין זה הוא מתפרש גם כאן: למתוח קו כדי לציין עד היכן יגיע תחום קנייננו – כאן גבול ארצנו – ומה יהיה כלול במסגרתו.
[אמנם מגמתו של רש”י היא תמיד להציג בראש ובראשונה את פשוטו של מקרא, והיות והפרשה היא פרשת הגבולות, בהכרח עיקר הוראת המלים היא בענינים אלו, וההוראות האחרות –במדה ואכן הן קשורות– הן בגדר רמז ודרוש בלבד].
[הבאנו לעיל שרש”י ציטט את מחברת מנחם כמקור לקשר בין המלים הללו]: בר’ מט:כו – בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם; רש”י – עד תאות – עד קצות, כמו: והתאויתם לכם לגבול קדמה (במ’ לד:י), תתאו לבוא חמת (שם לד:ח), כך חברו מנחם בן סרוק. [המעיין במחברת מנחם ימצא שאכן חבר מנחם את המקראות הללו ביחד במחלקה אחת, בערך ‘תא’. אולם, נמצא באותו ערך גם מחלקה שנייה, הכוללת את הפסוקים הבאים]: וְתָאֵי הַשַּׁעַר (יחז’ מ:י), אֶל הַתָּאִים (שם מ:טז), תָּאָיו אֵלָיו (שם מ:לו). [מכאן לכאורה מקורו של רש”י לקשר בין שני המושגים, כי גם שמות הפעל וגם שם העצם ‘תא’ נגזרו משרש אחד].
[הזכרנו לעיל את מבנה מערכת התאים שבהיכל, ורש”י מסביר את ההקבלות החיצוניות שביניהם לבין תיאורי הגבולות שבפרשתינו, היינו ששייכים עניני שיפוע, סיבוב ונטיה בשניהם. אצל הים הסביר רש”י שקצה ההר יורד בשיפוע לתוך הים, וממילא חלק מהים יסובבו פנימה (“לשון-ים”), כמו שחלק מההר נכנס לים]: רש”י במ’ לד:ז – מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר – שהוא במקצוע צפונית מערבית. וראשו משפיע ונכנס לתוך הים ויש מרוחב הים לפנים הימנו וחוצה הימנו. [במקביל, נכנסו חלק מתאי ההיכל לתוך עובי קירות ההיכל, וכן ירדו התאים בשיפוע מן העליון לתחתון. בנוסף, הרי שטחי הדביר וההיכל היו מוסבים משלש רוחות עם מערכת התאים, כפי שהור ההר היה מסובב במי הים בחלק מרוחותיו. ואחרון אחרון, גם הקשר הפנימי של התאים היה סיבובי ומשופע, דרך מדרגות לולייניות. ונראה שרש”י רמז לכל זה במלים ספורות]: רש”י במ’ לד:ז-ח – תתאו – לשון סיבה, כמו: אֶל תָּא הָרָצִים (דה”ב יב:יא), וְתָאֵי הַשַּׁעַר (יחז’ מ:י) היציע, שקורין אפינדי”ץ, שהוא מוסב ומשופע.
[אמנם נראה שיש גם רובד יותר עמוק להשוואת גבולות א”י לתאים. הרי הבאנו לעיל שרש”י פתח את פרשת הגבולות במבוא המסביר שהצורך העיקרי בידיעת גבולות הארץ הוא לענין מצוות התלויות בארץ, ובכך כל סיבוב ונטיה ושיפוע יש לו השלכה הלכתית. כך בדיוק הדבר בענין תאי ההיכל, כי הנה מצינו שעובי חומות ירושלים נחשבים כירושלים לענין אכילת הפסח (פסחים ז:א). וכן מצינו (מעשר שני ג:ח) שכותלות לשכות העזרה הגובלים בין קודש לחול – במצבים מסויימים החלל שלהם ו/או גגם נחשבים כקודש, ונפקא מינה למשל לענין חיוב כרת לטמא שנכנס (ראה פהמ”ש לרמב”ם שם). וכן לגבי תאי ההיכל, שהרי קיר ההןחיכל מבדיל בין ההיכל לעזרת כהנים. כהן שנכנס להיכל בלא רחיצת ידים ורגלים חייב מיתה, מה שאין כן בעזרת כהנים שמחוץ לקיר (כלים א:ח-ט). ואם דין עובי הכותל כפנים ההיכל בדומה להנ”ל, הרי יש נפקא מינה – דיני נפשות (!) בין התא התחתון לבין העליונים הנבנים על עובי הקירות. וכן על הכהן העולה במדרגות הלולייניות לוודא לפני שעולה בשיפוע מלמטה למעלה שיהיה רחוץ רגלים וידים].
[בסיכום, השוואת תיאור גבולות הארץ במלים ‘תתאו’/’והתאויתם’, ליציעי המשכן המכונים ‘תאים’ היא השוואה מדוייקת בשיא הדיוק, כי לכל אחד מהם יש “נפקא מינות” חמורות ביותר].
[יהי רצון שיהפוך הקב”ה את תאוותינו לחזות בסדר העבודה ושירת הלויים בהר קדשו למציאות. ובכך יסוב את אבלינו לשמחה ולמסיבה במהרה ממש].
[1] [ובשרשיו (ערך ‘אוה’) כתב רד”ק שאפשר דמלת ‘תתאו’ נגזרת מן ‘אוה’ או מן ‘תאה’ או מן ‘תוה’].
[2] [וכך הביא גם מצ”צ בתקופה מאוחרת יותר]: מצ”צ יחז’ מ:י – והתא – ענין חדר מה וכן: אל תא הרצים (מ”א יד). ויקרא כן על כי הוא בגבול גוף הבנין, והוא מלשון: תתאו לכם (במדבר לד), שהוא ענין גבול.
[3] ב”ב סא. – מתנ’ – המוכר את הבית – לא מכר יציע… גמ’ – מאי יציע… תאני רב יוסף, ג’ שמות יש לו: יציע, צלע, תא.
[4] [כי הדרך להגיע מן התא התחתון לעליון היתה באמצעות מדרגות לולייניות סביב סביב]: יחז’ מא:ו-ז – וְהַצְּלָעוֹת צֵלָע אֶל צֵלָע… סָבִיב סָבִיב לִהְיוֹת אֲחוּזִים וְלֹא יִהְיוּ אֲחוּזִים בְּקִיר הַבָּיִת. וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה לַצְּלָעוֹת כִּי מוּסַב הַבַּיִת לְמַעְלָה לְמַעְלָה סָבִיב סָבִיב; רש”י – ונסבה למעלה למעלה – ומוסבה מסיבה שקורין וי”ץ בלע”ז של בנין אבנים הוא כמין עמוד ומעלות עולות בו והעולה בהם דומה לו כהולך ומקיף סביבות עמוד אבנים ובלשון אשכנז קרוי שווינד”ל שטיין, הוא שאמו’ בבנין שלמה: וּבְלוּלִּים יַעֲלוּ עַל הַתִּיכֹנָה (מ”א ו:ח) אף הוא מתורגם: וּבִמְסִבָּתָא כמו ונסבה למעל’ למעל’ וכן מסיבה עולה למעלה עד גג התא העליון כמו שהוא מפרש והולך שהמסיבה עולה מן התחתון לאמצעי ומן האמצעי לעליון.
[5] [ראה למשל: מדרש זוטא (בר’ מט:כו), מדרש החפץ (במ’ לד:י), אלף המגן (שם), טל אורות עם מגדל דוד (תה’ כא:ג [ר’ אליעזר ליפמאן]), תוספות השלם (בר’ ג:ו)].
[6] [שרשים, ערך ‘אוה’].
[7] [מה גם שאינו מסביר את הקשר העניני שביניהם, או אם בכלל יש קשר כזה (וע”ש שמציע גם אפשרויות אחרות לגזרתה)].
