יתרו: חידודי חדוה ~ יהושע שטיינברג

תקציר המאמר:

פרשת יתרו פותחת בהצהרה ברורה לכאורה, המתארת ​​את שמחתו של יתרו על התערבותו של השם לטובת בני ישראל. עם זאת, חכמינו פירשו את המילה לשמחה, וַיִּחַדְּ, לא כביטוי של התרוממות רוח, אלא כתיאור של ההפך הגמור: כחתכים מייסרים.

מאמר זה בוחן את החשיבה העומדת מאחורי היציאה הרדיקלית לכאורה מהמשמעות הפשוטה שבאה לידי ביטוי בדרשה זו, כלומר כיצד ביקשו לפענח את רגשותיו של יתרו מתוך בחירת התורה במילה נדירה זו. אנו סוקרים את מגוון המילים בלשון הקודש המכילות את שתי האותיות 'חד', ומצאנו חוט משותף ביניהן שלדעתנו משמש רמז לפתיחת התעלומה והתובנה יוצאת הדופן שחכמינו הפגינו בדרשה זו.

שמות יח:ט - וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל;

במאמר שלפנינו נבחן את משמעות המלה "ויחד" על פי דברי חז"ל. נסקור את מגוון המלים בעלות אותיות 'חד' בלשון הקודש, ועל פי המכנה המשותף שנמצא להן, ננסה למצוא טעם ובהירות בדבריהם.

המשמעות הפשוטה של "ויחד" היא ששמח יתרו עבור הטובה שעשה ה' לישראל, וכן משמע מהפסוק שלאחר מכן, "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים", וכך אמנם פירש רש"י לפי פשוטו: רש"י - ויחד יתרו - וישמח יתרו, זהו פשוטו. ולפי מדרשו פירש: ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין [קמטים קמטים], מיצר על איבוד מצרים. וכבר הקשו המפרשים, היאך יתכן שחז"ל דרשו דרשה כה רחוקה מהפשט וממשמעות הפסוקים?

ונראה לבאר: אף שהמשמעויות של "חדוה" ו"חידודים" שונות לחלוטין לכאורה, משותף לשתיהן על כל פנים שתי אותיות 'חד'. נבחן תחלה את משמעות המושג 'חד', לאחר מכן נבדוק את משמעותן של מלים אחרות המכילות אותיות 'חד', וכך נוכל לברר האם יש ביניהן מכנה משותף כלשהו שעל פיו נוכל להבין את הקשר שבין "חדוה" (משמעות הפשט) ל"חידודים" (משמעות הדרש).

א. משמעות המושג 'חד': במישור הגשמי, חפץ מושחז ומשונן נקרא חפץ חד. במקביל, ברובד העיוני והרוחני, חשיבה משוננת וחריפה מכונה חשיבה חדה. בשני המישורים משמעות "חד" זהה: התמקדות וריכוז כוחות לנקודה אחת.

ונראה, שזו הוראתן הפשוטה של מלים שבהן מופיעות אותיות 'חד': 1. אחד. 2. חידה. 3. יחד. 4. חידודים. 5. חדקל. 6. חדר. 7. שחד. 8. חדוה. 9. חדל. 10. פחד. 11. חדק. 12. חדש. 13. כחד. נבארן להלן:

1. אחד - ריכוז חלקים[1]: יחזקאל כא:כא - הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי; רש"י - התאחדי - אל מקום אחד או לימין או לשמאל.

2.חידה - כגון: אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה (שופטים יד:יב). על שם חידוד השכל שצריך בכדי להבינה: אברבנאל על הושע (הקדמה): וזה המין כינו בשם חידה לפי שיצטרך חדוד השכל.

ב. יש נגזרי 'חד' שבהם עניני ההתמקדות והריכוז פשוטים וברורים, כגון "יחד" ו"חידודים":

3. יחד - כמשמעו, לשון איחוד[2].

4. חידודים[3] - חד בלשון רבים[4].

ג. ויש מלים בעלות אותיות 'חד' שאנו מוצאים בדרשות חז"ל שהן קשורות ל'חד', כגון:

5.חדקל[5] - דרשו חז"ל את שם הנהר כמו חד-קל, היינו שקולו חריף וחזק[6].

6. חדר - חד-דר (-דייר אחד). בעל המתנות כהונה פירש את לשון "חדא-דרא" במדרש כמו "חדר": איכה רבה (א:ב) - נסביה ויהביה בחדא דרא; מת"כ - פירוש דירה, כלומר חדר. בדברי הגמרא (עירובין עב:) על פי פירוש רש"י (שם ד"ה חדרים) אנו מוצאים ש"חדר" הינו מקום מגורים העומד נפרד לעצמו (ולגבי עירוב נחשב יחידה נפרדת בודדת).

ד. כמו ברוב המונחים בעולם, גם למושג 'חד' יש צד חיובי וצד שלילי: סכין חדה יכולה לשמש לקיום מצוות ברית מילה, או חלילה למעשי פגיעה קלקול והשחתה. וכן מצינו שדרשו חז"ל את המלה "שחד" במשמעות של התאחדות שלילית, כדלהלן:

7.שחד - דרשו ז"ל את המלה כמו "שהוא - חד": כתובות קה: - אמר רבא מאי טעמא דשוחדא כיון דקביל ליה שוחדא מיניה איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד שהוא חד. ומפרש רש"י "הנותן והמקבל נעשים לב אחד"[7].

ה. מלים נוספות המורכבות מאותיות 'חד' פירשו חכמי הלשון בדרך נוטריקון, כדוגמת:

8. חדוה - חד-ו' ה', היינו מדת השמחה של השי"ת כביכול (כמרומז באותיות ו' ה' משֵם הוי"ה), כדכתיב: דברי הימים א' טז:כז - עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ. והיא בחינת שמחה שלמה המתאחדת ומתקשרת עם הבורא[8].

ו. בדרך זו ניתן לפרש גם מלים אחרות:

9. חדל - חד-דל. ייתכנו שני מובנים למלה זו: א. מי שיש לו כוחות חדים וחזקים ("חד") ומשים עצמו כחסר אונים ("דל"[9]), שאינו משתמש בהם, כמו שדרשו חז"ל לגבי פסח שני: ספרי בהעלותך פיסקא ע - וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח (במ' ט:יג), אין וחדל אלא כל שיכול לעשות ולא עשה[10]. ב. מי שהיה בעל כח (חד) וניטל ממנו כחו (דל), כדוגמת: בראשית יח:יא - חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים.

10. פחד - פח-חד[11]. הפח הוא מין מלכודת[12], ואבן עזרא הציע לומר שפח הוא חרב: תהלים צא:ג-ד - כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ; אבן עזרא - באברתו - שימלט מהפח ומהדבר ויתכן היות הפח החרב[13]. לפי פירוש זה "פחד" מורה על אימת החרב (פח) החדה (חד), (ובהפשטה, כל סכנת מות)[14].

11. חדק - (קוץ) חד-דק[15], כדוגמת: משלי טו:יט - דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה; רש"י - חדק - קוצים[16].

12. חדש - חד-דש, מלשון דישה. לדישה דרוש כלי חד. אנו מוצאים שה"מורג" (כלי חד המשמש לדישה[17]), מוזכר יחד עם המלה "חדש", לפי שאז הוא יעיל ביותר: ישעיה מא:טו - הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים; רש"י - חדש - כשהוא חדש עד שלא הוחלקו פיות חריציו... חותך הרבה אבל משנתישן, הוחלקו פיות חריציו; בעל פיפיות - הם חידודי החריצין. וייתכן שהמושג "חדש" שנאמר ביחס למורג מהווה בנין אב לכל חפץ או ענין חדש, שבהתחלה הוא עושה את עבודתו נאמנה, ולאחר זמן נשחק[18].

אף תלמידי חכמים נמשלו לברזל, על שמחדדים אלו את אלו:

תענית ז.[19] - אמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד (משלי כז:יז) לומר לך מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה.

ז. רש"ר הירש משווה את שרש 'כחד' (כליון) למלה "יחד", ומעיר שמחיר ההתאחדות הוא וויתור על העצמאות (כגון קבוצה קטנה שמצטרפת לקבוצה גדולה):

13. כחד - רש"ר הירש שמות כג:כג - הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו - "כחד" קרוב ל"יחד"... מצינו קירבה, אף זהות, בין הביטויים המציינים דמיון ושויון - לבין הביטויים המציינים חדלון ואפסות[20]. וכן גם כאן: "יחד": להתאחד, להיות "אחד"; "כחד": לחדול מלהתקיים.

לסיכום: כל המלים בעלות אותיות 'חד' שהבאנו, משתתפות בהוראת היסוד של התמקדות וריכוז כוחות בצורה כלשהי. לאור דברים אלו ייתכן ליישב מה שהקשנו בתחילת הדברים על המשמעויות ההפוכות, לכאורה, של "ויחד יתרו" ("שמחה" מול "חידודין"). נראה שֶׁחֶדְוַת יתרו היתה אמנם שמחה אמיתית, שכן יתרו חש בשמחתם של ישראל בצורה "נוקבת", ונתפעל להתייחד עמם ועם בוראו, ולפי רב, אף עשה מעשה בכדי לבטא את שמחתו, היינו בברית מילה: סנהדרין צד. - רב אמר: שהעביר חרב חדה על בשרו.

אמנם לדעת שמואל שם ("שנעשה חידודים חידודים כל בשרו"), מלת "ויחד" מורה על הצטערותו על גורלם של המצרים, היינו על העונשים שסבלו. אולם יש לומר שצערו נבע גם מתחושת אובדן תקוות התשובה למצרים, שלא זכו להכיר באמת. ברם, אין בכך בהכרח סתירה[21], שכן תחושת השמחה הנוקבת מצד אחד, וההצטערות החדה מצד שני שימשו בערבוביה. הוא שמח יחד עם ישראל, אשר אליהם הוא הצטרף זה עתה, אך הצטער על האסון שפקד את המצרים. ויש לפרש שכאבו נכפל לאור חייו הוא, היינו שידע שהיו המצרים יכולים להינצל מן הפורענות אילו היו שבים מדרכם, כפי שהוא עשה[22].

נסיים בתפילה שנתייחד תמיד בחדוות עבודת בוראנו, להשתעשע בחידות תורתנו, ולהכריז יחד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"!

[1] אצל הנבראים המושג "אחד" מבטא ריכוז חלקים והפיכתם ל"אחד". אולם "אחד" שמתאר את גדלותו יתברך הוא ביטוי לאחד אמיתי ומוחלט, ולא לריכוז חלקים חלילה (ראה רמב"ם, יסודי התורה א:ז). [2] חיברו רד"ק בערך 'יחד', אך קישר אותו גם עם ענין שרש 'אחד': יַחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו (איוב יט:יב)... מענין 'אחד', כי כשיתחברו רבים נראים כאחד. [3] וכן "חוד" בלשון חז"ל, המציינת נקודה חדה, כגון: סוטה יד: - ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן. [4] לשון חוד (משרש 'חדד' לדעת רד"ק) כמו: איוב מא:כב - חַדּוּדֵי חָרֶשׂ; רש"י - חדודי - כמו חֶרֶב חַדָּה (יחז' ה:א) שהיא שנונה צחה ומלובנה. ספר ממדבר מתנה (עמ' קצז) מסכם את המכנה המשותף ל"חד" ו"אחד" ש"כל הנגמר בקצה אחד נקרא חד": חידוד הוא שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד. אף הוא מן הספרי (ואתחנן לד:ז) ואומר: חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים (תה' מה:ו), והכוונה היא שהמענה שלך יהיה אחד; "חד" מלשון "אחד" (כל הנגמר בקצה אחד נקרא חד) שלא תגמגם - מלשון גם גם, שתצטרך להוסיף על תשובתך עוד תוספת ועוד פרט מה שלא ענית מיד. [5] וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל (בראשית ב:יד). [6] ב"ר (תיאוד'-אל') טז:יד - הנהר השלישי חדקל (ב:יד), שהוא חד בקולו; מת"כ - חד בקולו - שהוא הולך ורועש בקול; אור המאיר - חד בקולו - חזק בקולו. חדקל נוטריקון חד קל, ובגמרא (ברכות נט:) א"ר אשי חדקל שמימיו חדין וקלין. וחדין פירש"י ז"ל חריפין ור"ל שהולכין בחוזק, שכן על חריפא דנהרא (ב"ב כד.) פירש"י מקום חוזקו של נהר. [7] ראה גם בכלי יקר (שמ' כא:א), אפריון (דב' טז:יט). [8] ראה ספר רזי שבת ומועד (עמ' 141). [9] משמעות המלה "דל" לכשעצמה הינה חסר אונים, ללא יכולת פעולה, כמו שמצאנו בגמרא (ברכות יח.) שמת קרוי דל: הגמרא דורשת את הפסוק: "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל" (משלי יט:יז) על הַמְלַוֶּה את המת. ומפרש רש"י שם (ד"ה מלוה), "אין לך דל מן המת". [10] אף רש"י השתמש במלה "חדל" לתיאור מקרים שבהם יש בכחו ואינו עושה: א. משלי ג:כז - אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת; רש"י - אל תמנע טוב מבעליו - חבירך חפץ להטיב לעניים אל תמנעהו... בהיות לאל ידך - להחדילו. פירוש, ביכולתו לעשות, אל 'תחדיל' מלעשות את שביכלתו. ב. רש"י תמיד כו. - מחמת טומאה הם חדלים. דהיינו, נמנעים משום סיבה חיצונית, למרות שהדבר אפשרי. וכן כינוי "חדל", כגון: ישע' לח:יא - עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל; רש"י - עם יושבי חדל - עם המתים היושבים בארץ חדלה ומנועה מן החיים. פירוש, הארץ מנועה מן החיים אף שייתכנו בה חיים מצד עצמה. [וראה בתרגום יונתן שייחס את האמור בפסוק זה לירושלים, המנועה מלהוציא שמחתה כעת מחמת ריבוי עונותינו, אבל עתידה להבנות ולהכונן במהרה בימינו אמן]. [11] כן כתב בספר אהלי יהודה: אהלי יהודה (ערך 'פחד' -ת"ד) - פחד כמו פח-חד, כלומר תקלה / מוקש שנון וחדוד. [12] כגון: איוב יח:י - וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב; רלב"ג - ומלכודתו - הוא הפח שילכד בו. [13] ופירוש זה של אבן עזרא ("פחים" כלשון חד וחריף) קצת מרומז בדבריו גם במקום אחר: במ' לג:נה - וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; אב"ע - ולצנינם - פ' לפי מקומו... מכות בשוט, או קוצים חדים, כמו צנים פחים (משלי כב:ה). שמא פירש "פחים" גם כאן כתיאור של "צנים" - היינו צנים חדים - ואינו שם עצם נפרד (בורות), שהרי לא נכתב בפסוק "צנים ופחים" בו' החיבור. [14] עיקר תכליתו של הפח הוא להמית כלשון ירמיהו: ירמיהו יח:כב-כג - וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי... עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת. וראה באבן עזרא (בר' לא:נג) שהציע ש"פחד יצחק" רומז ליום העקידה. [15] מהותו של הקוץ היא שהוא חד ודק, כעין עוקץ או מחט, וזכר לדבר: כלים יג:ה - מחט שניטל... עוקצה טהורה; רמב"ם פה"מ - ועוקץ. כל דבר שיהיה חד ודק; ב"ח יו"ד סי' נז ס"ק ט' - דק וחד כמו קוץ או מחט. והקוץ החד גם מתחבר לכל דבר, ונראה שמכאן נגזרת לשון "הידוק": עירוב' קא. - טובם כחדק - שמהדקין את אומות העולם לגיהנם. ותכונה זו נקראת גם "חידוק": פסיקתא רבתי פ' י - כִּמְשֻׂכַת חָדֶק (משלי טו:יט)... קוצים מתחדקת בבגדיו... מפשר אותם מצד זה והיא מתחדקת מצד אחר. יומא עב. - חדקינהו ועבדינהו שפיר; רש"י - חדקינהו - קשרם יפה. וראה את מאמרינו לפ' משפטים שהבאנו פן אחר של המלה "הדק". [16] שלמה המלך ממשיל את תירוצי העצל לקוצים. בעוד שקוץ בודד יכול לגרום לאי-נוחות, עיקר הנזק בא כאשר ה"קוצים" יצטברו למְשֻׂכַָה (גדר), וימנעו את העצל מלפעול אף לכשירצה. [17] "מורג" ו"חרוץ" שניהם כלי דישה: רד"ק (ערך 'מרג') - המורג כמו החרוץ... שניהם עשויים לדוש בהם התבואה. [18] והדוגמא המצויה ובולטת לצורך בכלי חד וחדש היא בענין דישת התבואה, שהרי עסקו רוב רובם של תושבי א"י בחקלאות, ולכן מוזכרת "חדש" אצל המורג הנצרך לעולם - ודברה תורה בהווה. [19] מקור זה מובא גם לעיל בהערות לפיסקא #3 בענין שרש 'יחד'. [20] בפירושו לשמ' כ:ז, דן על הדמיון שבין "שוה" ל"שוא", ועל משמעות "נדמה": דמוי והשוואה מחד (כגון ישע' מו:ה, תה' מט:יג), ודממה או השמדה מאידך (ראה מפרשים לכאן ולכאן, כגון: "כי נדמיתי" [ישע' ו:ה] שפירשו חלק מהמפרשים כלשון שתיקה מוחלטת או כריתה, ומלבי"ם פירשה כלשון דימוי. וכן "נדמה... כנען" [צפנ' א:יא] פירשו מקצת המפרשים כלשון כריתה, אמנם יונתן תרגמה כלשון דימוי ושיווי). [21] יש לציין שרש"י על הפרשה לא הביא את דעת רב ש"ויחד" מלמדנו שמל את עצמו, וצריך להבין מדוע. אין לומר שסבר רש"י ששיטת שמואל קרובה יותר לפשט, שהרי רש"י עצמו מביא את דברי שמואל תחת כותרת "ומדרשו". אם כן למה השמיט רש"י את דעת רב (שהלכה כמותו על כל פנים באיסורין)? ובגוף דברי הגמרא צריך להבין מדוע רב מביא סיוע לדברי שמואל, הרי הוא חולק עליו בפירוש הפסוק. נראה ליישב: אף שהמילה בעצמה הייתה ביטוי לשמחתו של יתרו (כפי שאנו שמחים בה, למרות צער הנימול); מכל מקום הכאב הפיזי שבמילה לא נמחק לחלוטין, והנימול (במיוחד בגיל מתקדם) חש תחושת כאב בכל גופו (כעדות הנימולים המבוגרים בימינו). מלבד הכאב הפיזי שחש הגר, הוא חש גם כאב נפשי, שכן במעשה המילה הוא נכרת בעצם מכל עברו על כל המשתמע מכך. נמצא שרב לא בא לחלוק על שמואל אלא להוסיף עליו, שיש כאן תחושות מורכבות ואף סותרות במעשה אחד ויחיד. (אולם מנגד, ראה הגהות הגר"א ששינה את הגירסא שם לרב פפא ליישב את הסתירה ברב. וראה יערות דבש א:טו שיישב את גירסתינו). [22] במאמר מוסגר יש להקשות: המשמעות של "חוד" הוא ריכוז כל הכוחות למקום אחד בלבד (כגון חודו של מחט), ואיך יפול שם "חוד" על חידודים רבים, שלכאורה מתאר את היפך הריכוז - פיזור כחות למוקדים רבים! אמנם יש לדמות "חוד" / "חידודים" למה שדרשו חז"ל על "לא תתגודדו" (דב' יד:א) - "לא תעשו אגודות אגודות". מלשון "אגודות" יש לדייק שהגם שאגודות רבות סותרות את רצון התורה, מכל מקום כל אחת מהן נקראת "אגודה" במובן הבסיסי, שנאספו בה מספר אנשים. אף בחידודי יתרו, יש מרגשותיו שנאספו למוקד השמחה, היינו חוד אחד, ואחרים נאספו לחוד הצער בהטיות שונות, ומכאן חידודיו, בלשון רבים; ברם, כל אחד מהם אכן נקרא "חוד", שכן הוא ריכוז ומוקד מאותה תחושה.