תקציר המאמר:
התורה מספרת בפרשת וישלח על אונסה של דינה בת יעקב ע"י שכם בן חמור. לאחר מכן, הכתוב מביא את תגובתו של יעקב לבשורה הנוראה: וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ... וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם (בראשית לד:ה). המילה "החריש" כאן מורה על שתיקה, היינו שיעקב שתק עד שובם של בניו מהשדה. אמנם יש להבין למה בחרה התורה דוקא במילה הזאת, כשיש לא פחות מחמש מילים נרדפות למושג הזה בלשה"ק: שקט, דומה, חשה ,הס ושתק.
ולא זו בלבד קשה במילה "והחריש", אלא יש להבין את המשמעות המדויקת של המילה בעצמה, לאור העובדה ששורש 'חרש' בעצמו נושא שבע הוראות שונות:
[חרישת קרקע]: בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר (שמות לד:כא).
[אטום אוזן]: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (ויקרא יט:יד).
[שתיקה]: כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ (במדבר ל:טז).
[אומן]: וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (שמואל א' יג:יט), וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת (מלכים א' ז:יד).
[מחשבה /הכנה]: כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה (שמואל א' כג:ט), חֹרְשֵׁי אָוֶן (איוב ד:ח).
[חריתה]: חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם (ירמיה יז:א).
[מין יער]: וְחֹרֶשׁ מֵצַל (יחזקאל לא:ג).
נסינו במאמר לבדוק לעומק את המילה הזאת ובדרך זו להבין את סיבת התורה במונח זה בדווקא, בענין תגובתו של יעקב אבינו לטרגדיית דינה ביתו.
בראשית לד:ה - וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם.
קיימות מספר מלים נרדפות למושג שתיקה בלשון הקודש, כגון: "שקט", "דוּמָה", "חשה", "הס" ו"שתק". אף שרש 'חרש' מורה על שתיקה, אך הוא מבין הקשים במקרא בשל הוראותיו הרבות והמגוונות. יש להבין את משמעותה המיוחדת של מילה זו. וכן יש להבין מדוע התורה נקטה כאן דווקא במלה זו.
להלן המשמעויות השונות של 'חרש'1:
1. חרישת קרקע2 / כלי חרישה: בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר3 (שמ' לד:כא). לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו4 (דב' כו:י). צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ5 (יר' כו:יח). אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ6 (ש"א יג:כ).
3. שתיקה: מַחֲרִישׁ לָדַעַת9 (בר' כד:כא). וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם10 (בר' לד:ה). כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ11 (במ' ל:טז). וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל הַלַּיְלָה12 (שופ' טז:ב). אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ13 (ש"א ז:ח).
4. אומן: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת14 (שמות לא:ה). וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל15 (ש"א יג:יט). וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת16 (מ"א ז:יד). הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ17 (ישעיה מ:יט).
5. מחשבה / הכנה: יוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים18 (ישעיה ג:ג). כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה19 (ש"א כג:ט). אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רעה20 (משלי ג:כט). כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן 21(איוב ד:ח).
6. חריתה, חקיקה: חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם22 (יר' יז:א).
7. מין יער: וְחֹרֶשׁ מֵצַל23 (יחז' לא:ג). כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר24 (ישעיה יז:ט). וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה25 (ש"א כג:יח). וְדָוִד בְּמִדְבַּר זִיף בַּחֹרְשָׁה26 (ש"א כג:טו).
המפרשים ובעלי הלשון הציעו הצעות שונות למכנה משותף להוראות השונות, אולם רובם התמקדו רק בחלק מהמשמעויות. בראש ובראשונה נזכיר את ביאורו של רש"י:
1. רש"י - הוראת היסוד: מחשבה / הכנה. רש"י קישר בין שתי הוראות: 1. חרישת קרקע 2. מחשבה והכנה: משלי ג:כט - אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה; רש"י - אל תחרוש על רעך רעה - אל תחשוב ואינו זז ממשמעות חרישה (לֹא תַחֲרֹשׁ [דברים כב:י]) - מה דרך החורש מכין מקום לזמן הזריעה, אף החושב רעה מכין מקום תחבולות בלבו איך יעמוד ויעשנה. איוב ד:ח - כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן; רש"י - כאשר ראיתי - אשר נכחדו חורשי און ומכינים את האון במחשבתם, כחורש זה שמכין לפני הזריעה ואחרי כן זורעים. ויש להבין מדוע נמנע רש"י מלהסביר את הקשר גם להוראות האחרות כגון אינו שומע ויער. נחזור לשאלה זו בהמשך.
2. ספר שרש ישע (ערך 'חרש' -ת"ד) - הוראת היסוד: שיתוק ודוּמָה וחשאי. ומשתף בענין זה את ההוראות הבאות: 1. אינו שומע: חֵרֵש אינו שומע, לכן [בדרך כלל] גם אינו מדבר. 2. אומן: החָרָש יקרא אומן, יפסל ויתאר כל צורה. כל חכם לב עושי מלאכת מחשבת נוהגים בשיתוק. 3. חורשה: הוא היער השקט, שאין רגל עוברת שם.
3. רש"ר הירש (שמות ד:יא) - הוראת היסוד: חרישת קרקע. ומשתף בענין זה גם: 1. אינו שומע, וגם 2. מחשבה: הדומה לחרישת האדמה, וזה לשונו: משרש 'חרש' = לעדור. החֵרֵש אינו אלא "חורש" את שדה מחשבתו27, אבל שדה זה, מקור חשיבתו, אינו מקבל זרע מבחוץ28.
4. הואיל משה (שופ' טז:ב) - הוראת היסוד: כריתה. ומשתף בענין זה גם: 1. אומן, וגם 2. יער: וחרש קרוב לכרת וחרת... ומזה: וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ (שמ' לא:ה), כורת [האומן] בעצים לעשות מלאכתו. ומזה: וְחֹרֶשׁ מֵצַל (יחז' לא:ג) - יער שממנו כורתים עצים להחם או למלאכה.
בענין הסיבה שרש"י הדגיש דווקא את הקשר בין מחשבה לחרישה והשמיט את הוראות שרש 'חרש' האחרות, נראה שבעל היריעות שלמה חש בקושי הזה. יריעות שלמה קישר בין חרישת קרקע ומחשבה והכנה בסברא זהה לסברת רש"י, אך הוסיף גם משמעות אומן כסעיף של מחשבה והכנה, שכן אי אפשר שתתהווה יצירה כלשהי ללא תכנון מראש.
ההוראות הנוספות משרש 'חרש', אינו שומע ויער, מושאלות מהוראת היסוד, כיון שמחשבה ותכנון בדרך כלל מְלֻוִּים בשתיקה, מתאים לתאר אדם שאינו שומע בשם חרש שכן הוא חווה שקט מוחלט, וכן יער עבות מתאים לתאר בשם "חורשה" שכן גם בו, על פי רוב שוררת דומיה29.
אלו תורף דבריו של בעל היריעות שלמה:
יריעות שלמה (ב:לו,ב - ת"ד) - הוראת היסוד: הכנה / הכשרה (מעין חרישת קרקע, המכינה את השדה לזריעה). ובהשאלה ממחשבה ותכנון: שתיקה: 1. חרישת קרקע: הנחתו הראשונה על חרישת הקרקע, שהוא הפיתוח והשידוד באדמה, והכין אותה אל הזריעה... 2. מחשבה: וכן יאמר בבחינה העיונית לשון 'חרש' על החושב מחשבות... כענין החרישה, שעוסק בהכשרת הקרקע לזריעה, כך הוא ההכשר המחשבתי, שעוסק בהזמנת התחבולות שעל ידם ישלים לו הדבר המבוקש... 3. אומן: האומן העוסק בעצים ואבנים ומתכות להכשיר אותם... כי אין הפרש בין המכשיר את האדמה... לבין המכשיר שאר דברים... חרישה המחשבתית... שישער תחלה אופן עשייתו, ולחשוב מחשבות איך יעשהו. 4. אינו שומע: ומהוראת 'חרש' על השתיקה, הונח גם כן על הבלתי שומע שם 'חרש': לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (וי' יט:יד), כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע (תה' לח:יד). 5. יער: ונקרא מין יער העב והגס 'חרש', כמו: במדבר זיף בחרשה (ש"א כג:טו), ובחרשים בנה בירניות (דה"ב כז:ד), ודומיהם. הוא גם כן מלשון שתיקה, שמחמת עוביו של יער וגסותו, שהאילנות מצומצמות ביותר, אין שם אלא שתיקה, שאין הרוח שולטת שם להשמיע קול, מחמת גסותו של יער, שהוא כחדר סתום, אין קול בא אליו מבחוץ.
לפי זה, כל הוראותיו של 'חרש' מתחילות עם תכונת המחשבה / הכנה של חרישת הקרקע, ותכונת השתיקה מושאלת מענין המחשבה, בהיות שתיקה תנאי אידיאלי למחשבה ותכנון. ויתכן שאכן גם רש"י סבר שהוראת השתיקה של 'חרש' מושאלת, ובשל כך לא הזכיר ענין זה, והדגיש דווקא את תכונת המחשבה / הכנה כעיקר אצל חרישת הקרקע, והיא מעין בנין אב לכל מלאכת מחשבת.
מצינו "שתיקה" בלשון "החריש" גם ביחס לנדרים בפרשת מטות: במ' ל:ד-ה - וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ. אונקלוס תרגם את הפסוק בצורה מילולית: ת"א - וישתוק לה אבוהא ויקומון כל נדרהא; לעומת זאת, המיוחס ליונתן הוסיף את המלה "ויתכוון" בתרגומו: תמ"י - וְיִתְכַּוֵון וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אִיבָהָא. וכן להלן שם בענין נדרי אשתו: במ' ל:ח - וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ; תמ"י - וּבְיוֹמָא דְשָׁמַע יִתְכַּוֵון לְקַיְימוּתְהוֹן וְיִשְׁתּוֹק לָהּ. כלומר, נקטה התורה במונח "החריש" (בניגוד לנרדפיו) ללמד שאין מדובר על שתיקה מקרית, אלא ש"מחריש" במכוון, דהיינו שתיקה שהיא חלק מתכנית. ובספרי מפורש כדברי התרגום: ספרי מטות קנג - והחריש לה אביה - עד שיהא מתכוין לה שאם נדרה בתו ואמר סבור הייתי שאשתי הרי זה יחזור ויפר שנאמר והחריש לה עד שיהא מתכוין לה. וכך יש לדייק גם מדרשת הפסוק בגמרא, ששתיקת הבעל מכוונת לתכלית כל שהיא: נדרים עט. - כי החריש לה - הרי בשותק על מנת לקיים הכתוב מדבר, הא מה אני מקיים אם החרש יחריש לה אישה? בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר; רש"י - שעושה כדי להקניטה ולהוכיחה כדי שלא תרגיל עוד בנדרים30.
מצינו גם סעיפים אחרים של משמעות זו בהופעות אחרות של "החריש" במקרא. לדוגמא, שתיקה לצורך האזנה: ישע' מא:א - הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים; ת"י - אֲצִיתוּ לְמֵימְרִי נַגְוָן וּמַלְכְּוָן; רש"י - החרישו אלי - כדי לשמוע דבר; רד"ק - החרישו אלי איים - החרישו שתקו והאזינו אלי. וכן הארכה / השהייה: חב' א:יג - לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ; ת"י - וּלְמָא אַתְּ מִסְתַּכֵּל בְּאָנְסִין וְאַתְּ יָהֵיב אַרְכָּא לְרַשִׁיעַיָא וּמְסַלְעֲמִין לִדְטָבִין מִנְהוֹן. גם אלה ההוראות מרמזות על שתיקה לצורך כלשהו, הראשונה לצורך האזנה כמשמעה, והשנייה למטרת הארכה והמתנה.
מכאן יש להבין את "החרשתו" של יעקב כשהתבשר על אונסה של דינה. גם בעיצומו של משבר, יעקב אבינו נהג כחכם הרואה את הנולד, בדרך "וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ" (משלי יא:יב), כי כל חייו היו מוקדשים להנחות לצאצאיו את הדרך הטובה בה ילכו. לכן כשבניו החליטו לשפוך את זעמם על העיר שכם, יעקב התייחס למעשיהם בחומרה, באומרו: בר' לד:ל - עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ. וגם ברגעיו האחרונים, מצא לנכון להזכיר לשמעון ולוי את טעותם: בר' מט:ו - בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ31. בשתיקתו-החרשתו לימד יעקב לבניו ולכלל ישראל שאין להגיב מתוך כעס. הכועס צריך לעצור, לעשות חושבים, להתייעץ, לתכנן ולהתכונן, לסקור את השדה העומד לפניו לבל יתקל יתד המחרישה בסלע או סבך בלתי צפוי. וכך פירש בעל הטללי אורות את המלה "והחריש" אצל יעקב: טללי אורות (תה' כח:א) - 'חרש' מלשון מחשבה, ר"ל שתיקה בכוונה ובמחשבה לתכלית איזה ענין, כמו: והחריש יעקב עד בואם32.
שנזכה לחרוש מחשבות ותוכניות טובות, מתוך שלווה חרישית, ולהביאן לפועל כחרש מיומן, וכדברי דוד המלך33, שצוּרִינו לא יֶּחֱרַשׁ מעמנו!
1 יש מפרשים חלק מהפסוקים בצורות שונות, אמנם להוראה המובאת כאן הבאתי לפחות פסוק אחד בהערות.
2 "רדייה" בארמית.
3 תמ"י - בְּרִידַיָא וּבְחַצְדָא תָּנוּחַ.
4 ת"א - לא תרדי בתורא ובחמרא כחדא.
5 ת"י - צִיוֹן חֲקַל תִּתְרְדֵי.
6 רד"ק - מחרשתו - הוא כלי ברזל שחורשין בו.
7 ת"א - לָא תְלוּט דְלָא שְׁמַע.
8 רש"י - ואזני חרשים - שלא היו שומעים לקול נביאים.
9 ת"א - שתיק למדע האצלח יי אורחיה.
10 ת"א - וּשְׁתִיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן.
11 ת"א - ארי שתיק לה.
12 ת"י - וּשְׁתִיקוּ כָּל לֵילְיָא.
13 מצ"צ - תחרש - תשתוק וכן והחריש יעקב (בר' לד).
14 ת"א - ובאומנות אבן טבא לאשלמא.
15 ת"א - וְאוּמַן עֲבֵיד זְיַן לָא מִשְׁתְּכַח.
16 ת"י - וַאֲבוּהִי גְבַר צוֹרִי אוּמַן בְּעוֹבָדָא דִנְחָשָׁא.
17 מצ"צ - חרש - אומן.
18 מצ"צ - חרשים - הוא ענין מחשבה כמו אל תחרוש על רעך רעה (משלי ג).
19 רד"ק - מחריש הרעה - עניינו חושב כמו אל תחרוש על רעך רעה.
20 רש"י - אל תחרוש על רעך - אל תחשוב ואינו זז ממשמעות חרישה מה דרך החורש מכין מקום לזמן הזריעה אף החושב רעה מכין מקום תחבולות בלבו איך יעמוד ויעשנה.
21 רש"י - כאשר ראיתי - אשר נכחדו חורשי און ומכינים את האון במחשבתם כחורש זה שמכין לפני הזריעה. רש"י כאן ובהערה לעיל (בביאורו למשלי) מדגיש ש'חרש' מתייחס למחשבה העוסקת בהכנה, אולם בפסוק "מחריש הרעה" (ש"א כג:ט) רש"י רק ציטט את התרגום "כָּמִין בִּישְׁתָא" ("כמין" הוא תרגום של מארב). מעניין להעיר שהמלה "כמין" היא "מכין" בחילוף מיקום אותיות, ומארב הוא מלכודת, דבר המצריך הכנה מראש.
22 ת"י - חֲרִיתִין עַל לוּחַ לִבְּהוֹן. רד"ק (ערך 'חרש') - חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם - חרותה.
23 רש"י - וחורש מצל - יער מסכך צל גדול.
24 רש"י - חורש - הוא יער כדמתרגם ביער בחורשא.
25 רלב"ג - שלא נמנע דוד אחר זה מלשבת ביער ההוא.
26 רד"ק - בחרשה - פירוש ביער תרגום יער חורשא.
27 מדמה חשיבה עמוקה לחרישת האדמה, שחופר עמוק ו"מכין את הקרקע" לצעדיו הבאים.
28 כלומר, בניגוד לחרישה רגילה המכינה את השדה להטמנת גרעינים ממקור חיצוני, החשיבה המכונה "חרישה" אמנם מכינה את "שדה מחשבתו" ל"זריעת" רעיונות חדשים, אולם ה"גרעינים" בנמשל הם ממקור פנימי.
29 הגם שיש יוצאים מן הכלל לכל אלו, שהרי יתכנו מחשבה ותכנון גם בלי שקט מוחלט, וכן יש חיות ועופות המרעישים בחורשה.
30 אף שבספרי ובתלמוד דרשו זאת מהמלה "לה" ולא מהמשמעות של "החריש", מכל מקום נראה שהם שני שלבים שונים [כמו שמשמע מתמ"י]: א. מהמשמעות של "החריש" אנו למדים שהשתיקה צריכה להיות במכוון ולא בהיסח הדעת. ב. מהמלה "לה" אנו למדים שמטרת השתיקה היא "לה", ששותק כדי לשוות תוקף לנדר של בתו או אשתו [וכך יש לדייק מהמלים "מתכוין" (בספרי) ו"על מנת" (בגמרא) שצוטטו – היינו שתיקה מכוונת].
31 אולם, השוה את פירוש ר' עובדיה מברטנורא לבראשית כד:נ.
32 ובעל המרכבת ארגמן הוסיף דרוש נאה ע"פ רמז של ס"ת: מרכבות ארגמן (דף ר"ו) - והיה יעקב חושב מחשבות ועושה תשובה, איך באה לו הצרה הזו. ורמז לזה: "את מקנהו בשדה והחריש יעקב": סופי תיבות ת'ש'ו'ב'ה.
33 על פי תה' כח:א.