• yehoshua steinberg

בראשית: והנה הוא יציב מאוד - יהושע שטיינברג

בראשית א:ד - וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.


המלה "טוב" מופיעה י"ח פעמים בפרשת בראשית, יותר מבכל פרשה אחרת בחומש. קשה מאוד לקבוע הוראה חד-משמעית למלה, בהיותה מלה הכוללת ענינים רבים, וכדברי רש"ר הירש: רש"ר הירש שמות לג:יט-כ - "טוב" הוא מושג יחסי מעיקרו, דבר המביא לידי אושר, אך אושר זה תלוי בתכונה המיוחדת של מי שאמור לזכות בו. למרות כן, במאמר שלפנינו ננסה לקבוע את המשמעות הבסיסית של מלה זו על ידי השוואתה למלים אחרות בעלות אותיות 'טב'.


בכדי להמחיש את הענינים השונים הכלולים במלה "טוב", נציין שמצינו במקרא ששה תרגומים שונים למלה זו, (שלשה מתוכם בפרשתנו) :

א. "בחיר" - מובחר (תמ"י בר' ב:יב) . ב. "שפירן" - יפות (ת"א, תמ"י בר' ו:ב) . ג. "יאות" / "יאוון" (כגון ת"א בראשית מ:טז, תמ"י במדבר כד:ה, ת"י מ"ב יא:יח) . ד. "בר קיומא" (תמ"י שמות ב:ב) . ה. "תקין" (ת"א בר' א:לא; ת"א, תמ"י ב:יח) . ו. "שליוא" - לשון שלווה (ת"י יר' מד:יז) . ובכיוון הֶהָפוּךְ (תרגום מלה אחרת בלשון הקודש ל"טוב" בארמית), מצינו שהמלה "מאושר" מתורגמת "טוביהון": משלי ג:יח - עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר; תרגום - ואלין דמתעסקין בה טוביהון.


למרות המשמעויות השונות הללו, דבר אחד יש להניח לפי הסברא הפשוטה, שהיפך ה"טוב" הוא ה"רע" . לפי זה נראה לבדוק את עומק משמעות המלה "רע", בניסיון לשפוך אור גם על היפוכה.


רש"ר הירש פירש שהמלה "רע" נגזרת משרש 'רעע' (אי-יציבות, שבר ), ואלו דבריו: רש"ר הירש בראשית כא:יא - וירע הדבר מאד - 'רע' משרש 'רעע' : נתערער כל מה שקבל בלבו לעשות , כל ציורי נפשו לגבי עתידו.


לפי זה, יש לומר שהמושג "טוב" מורה על ההיפך, היינו יציבות וקיום. ואכן כך מדגיש רמב"ן מספר פעמים - על כל פנים ביחס למעשה בראשית, כגון: רמב"ן בראשית ב:יח - במעשה בראשית "הטוב" הוא הקיום, כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים כי טוב" (בראשית א:ד) .


סמך נוסף לכך יש למצוא ממלים הקרובות ל"טוב" בלשון ארמית. הרי ידוע שהאותית ט' וצ' מתחלפות בין עברית לארמית , ולפי זה, יש לבדוק את המלה הארמית "צב" ונגזריה. מצינו הטיות של מלה זו פעמים רבות כתרגומה של "לנטוע" בלשון הקודש, ביחס לנטיעת צמחים ואהלים , ובהשאלה, גם ביחס לאדם: ויקרא יט:כג - וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל; אונקלוס - ותצבון כל אילן דמיכל. במדבר כד:ו - כַּאֲהָלִים נָטַע ה'; אונקלוס - כבוסמיא דנצב יי . ישעיה ה:ז - כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; ת"י - וֶאֱנַשׁ יְהוּדָה נִצְבָא דְחֶדְוָתֵיהּ. ישעיה יז:י - תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים; ת"י - נְצִיבָא נִצְבָא בְּחִירָא. הצד השווה שבהם הוא קיום ויציבות של הישות הניטעת .


עוד בענין חילוף אותיות ט' וצ', נציין שהמלה "צבי" בלשון הקודש מתורגמת תמיד "טביא", כגון: דברים יב:כב - הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל; אונקלוס - מסאבא ודכיא ייכלוניה כבשר טביא ואילא. אמנם המלה "טביא" נמצאת גם כתרגומה של "טוב": ישעיה ה:כ - הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב; ת"י - וי דאמרין לרשיעיא... אתון טביא . האם יש קשר בין החיה המכונה צבי, לבין המושג "טוב"?


תשובה לשאלה זו נראה שיש למצוא מתוך בדיקת תיאורי ארץ ישראל בתנ"ך, בהם מופיעה המלה "צבי" שוב ושוב, כגון: יחזקאל כ:טו - אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. שם כו:כ - וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים . דניאל יא:טז - וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי . ובתלמוד דרשו את שבחי ארץ ישראל על פי תכונות הצבי: ירמיהו ג:יט - וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי; כתובות קיב. - למה ארץ ישראל נמשלה לצבי... מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו , אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה... מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה.


אולם, מצינו פירוש אחר למלה "צבי", פירוש השגור בפי רש"י ופרשנים אחרים, והוא, "ניצב" / "מצב" (חוזק ויציבות, עומד בראש) כדוגמת: ש"ב א:יט - הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל; רש"י - הצבי ישראל - מצבן של ישראל ; רד"ק - הצבי מענין נצב נצבים. ישעיה כד:טז - מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק; רש"י - ומה הן הזמירות צבי לצדיק עתיד להיות מצב ותקומה לצדיקים .


ברם, איך מתקשרות כל שאר ההוראות בתרגומים שהבאנו לעיל (בחיר, שפירן, יאות וכו') לעניני נטיעה ויציבות אלו?


התשובה לכך פשוטה: בלי יציבות וקיום, כל התכונות האחרות הינן חסרות-ערך לגמרי. שום ישות אינה יכולה להיות תקינה ומובחרת בזמן שעצם קיומה מוטל בספק, ובוודאי אינה עומדת במצב של שלווה ושלום. בלי קיום ויציבות, אין כל ערך ליופיה ונויה, ואף המושג אושר יהיה לגמרי חסר משמעות כלפיה. לסיכום, כל התכונות האחרות של "טוב" תלויות באופן מוחלט על יסוד הקיום והיציבות.


עד כה נסינו לבחון את עומק המלה "טוב" על פי השוואה ל"רע" ועל פי תרגומים ומפרשים אחרים. כעת נבדוק את המלה גם בהשוואה למלים אחרות בלשון הקודש שמשותף להן אותיות "טב", כגון המלים הבאות: 1. טבור. 2. טבע. 3. טבל. 4. רטב; נראה שאף מלים אלו משתתפות בהוראות העיקריות שראינו עד כה, היינו יציבות / עמידה, קיום, תקינות ודבר מובחר. נבחן כל אחת מהן.

1. טבור - הָעֻבָּר קשור לאמו ולפרנסתו דרך טבורו - מקור קיומו .

2. טבע - הוראת היסוד של מלה זו היא שקיעה . אולם, יש בה גם משמעות ייסוד, הכנה וקביעות, כמו: משלי ח:כה - בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ; רלב"ג - בטרם - שהטבעו ההרים על מכונם; מצודת דוד - בטרם - עד לא נטבעו ונקבעו ההרים בארץ. איוב לח:ד-ו - אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ... עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ; מלבי"ם - על מה אדניה הטבעו - מצייר אותה כאהל ומשכן שהקרשים מוטבעים על אדנים .

3. טבל - בין ההוראות השונות של שרש זה מצאנו בו גם משמעות של כובע: יחזקאל כג:טו - חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם סְרוּחֵי טְבוּלִים בְּרָאשֵׁיהֶם; רש"י - סרוחי טבולים - יתירי כובעים גדולים... וכן תרגם יונתן: מחתין קולסין. המלה "כובע" מתחלפת עם "קובע", ואף המלה "טבולים" מקבילה ל"קובע" הנזכרת להלן בפרק כג. ואכן יונתן תרגם את שתיהן במלה "קולסין": יחזקאל כג:כד - וּבִקְהַל עַמִּים צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע; ת"י - וּמַשִׁרְיַת עַמְמִין דִמְזַיְנִין בַּעֲגִילִין וְקוּלְסִין. "קובע", היינו הקסדה, חייבת להתאים למידת ראשו של חובשו, בכדי להגן עליו על מנת שתהא יציבה וקבועה במקומה . ומכאן יש להציע שלשון "טבולים בראשיהם" משמע "כּוֹבָעִים קְבוּעִים בראשיהם" .

4. רטב - הפירוש הפשוט של 'רטב' הוא לח, כמו: איוב כד:ח - מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ; רד"ק (ערך 'רטב') - ענין לחות . ברם, יש למלה משמעות לוואי של חוזק: איוב ח:טז - רָטֹב הוּא; רש"י - רטוב הוא - לח וחזק. וכן של יופי: תהלים לז:לה - כְּאֶזְרָח רַעֲנָן; רד"ק - ונקרא העץ הרטוב, אזרח, לפי שהוא נראה וגלוי לַכֹּל ביפיו ובלחותו. ובמדרש מצינו לשון "הרטבה" המורה על הולדה והצמחה: שה"ש א:טז-יז - אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים; שהש"ר א:יז - אבנים שישן עליהם יעקב אבינו נעשו תחתיו במטה וכפלומה , ומה הרטבה הרטיב מהן... אלו הצדיקים והצדיקות הנביאים והנביאות שעמדו ממנו; באור כנפי יונה למדרש - הרטבה הרטיב מהן - כלומר מה הצמיח והוליד משם יעקב שאמר הכתוב אף ערשנו רעננה.... מה הרטיב והצמיח מערש זה. וכן על הרחבה וגידול: שהש"ר ו:י - כך תהיה גאולתן של ישראל... מנצנצת ובאה, ואחר כך פרה ורבה, ואחר כך מרטבת והולכת; עץ יוסף - מרטבת פי': מרחבת ומגדלת .


אולם, יש מספר מלים בעלות אותיות 'טב' המורות על כריתה וחיתוך - לכאורה היפך היציבות והקביעות ממש, והן: 5. חטב. 6. קטב. 7. טבח. נבדוק גם אותן:


5. חטב - שרש זה מציין כריתה / חיתוך, כגון: לַחְטֹב עֵצִים (דב' יט:ה), מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ (שם כט:י), וְלֹא יַחְטְבוּ מִן הַיְּעָרִים (יחז' לט:י).


אלא שיש בשרש זה גם משמעות איכות ומעלה; רש"י פירש 'חטב' במלה "מהולל", או "מובחר" לפי הגר"א: תה' קמד:יב - כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת; רש"י - מחטבות - מהוללות בפי רואיהן. משלי ז:טז - חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם; רש"י - חטובות - מהוללות בגדי כלי פשתן חשובין; ביאור הגר"א - חטובות אטון מצרים - חטובות מלשון חטיבה כלומר המובחר. וכן נקטו חז"ל במלה זו כתחליף ללשון "שבח" ו"מובחר" לפי רש"י: חגיגה ג. - אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם... וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם (דב' כו:יז-יח) ; אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם , ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; רש"י - חטיבה אחת - שבח אחד, שבח מיוחד, לכך בְּחַרְנוּךָ לאלוה .


המשותף לכריתה ולמוּבְחַרוּת לכאורה הוא שבחירת ישות מסויימת כמובחרת ומשובחת מבדילה אותה מכל השאר - כורתת אותה מבין כל עמיתיה. וכבר מצאנו כדוגמת משמעות כפולה זו בשרש 'כרת' בעצמו בביטוי "כריתת ברית", שרוב הופעותיו אינן מורות על חיתוך פיסי, אלא על הבדלה והקדשה למטרה כלשהי , וכך היא אכן משמעות המלה "ברית" עצמה לדעת החשק שלמה - מעשה של ברירה .

6. קטב - שרש זה, כמו 'חטב' שבסעיף הקודם , מציין כריתה / חיתוך, כגון: דב' לב:כד - וְקֶטֶב מְרִירִי; רש"י - וקטב מרירי - וכריתות שד ששמו מרירי. הושע יג:יד - אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל; רד"ק - אהי קטבך שאול - ואני אהיה גורם כריתתך לשאול. ישעיה כח:ב - שַׂעַר קָטֶב; מצודת דוד - שער קטב - כרוח סערה הכורת ומשחית. תה' צא:ו - מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם; מצ"צ - מקטב - נקרא כן מענין כריתה.


ברם, מצינו במשנה גם לשון "קוטב" המציינת מין בד / מוט כבד לטחינת זתים וסחיטת שמנם: שביעית ח:ו - וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה . סחיטה זו אמנם "כורתת" את השמן מן הזית, אבל מטרתה היא לברור את החלק החשוב והמובחר של הזית, היינו שמנו. וכן יש למצוא קשר בין שרש 'קטב' במשמעות כריתה לבין בחירה בענין מסוים, כעין שתי המשמעויות של 'חטב', כפי שהתבאר לעיל בפסקה הקודמת .

7. טבח - התרגום המצוי של "טבח" הוא "נכסתא", כמו: בראשית מג:טז - וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן; אונקלוס - וכוס נכסתא. והוא תרגומו גם של 'שחט' ו'זבח' (למשל שמות כד:ה, ויקרא ג:ב). אולם, מצינו גם לשון "טבחים" ו"טבחות" שאינם אלא מבשלים מקצועיים, כמו: ש"א ח:יג - בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת; רד"ק - ולטבחות - מבשלות. ש"א ט:כג - וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח; מצודת ציון - לטבח - המבשל. ונמצא 'טבח' מתורגם גם כלשון תקון, כגון: ש"א כה:יא - אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; ת"י - דְאַתְקֵינִית לְגָזְזַי. כלומר, שרש 'טבח' מורה גם על לשון הכנה ותקון .


עולה על כל פנים, שקיימות שתי הוראות עיקריות למלים בעלות אותיות 'טב': א. יציבות / קשר. ב. כריתה. על פניו, משמעויות אלו מנוגדות זו לזו, כנ"ל. אמנם, לאמיתו של דבר שתי המשמעויות תואמות ומשלימות אחת את השניה, כדלהלן: עצם השפע והחסד שה' משפיע עלינו בכל עת עלול להשאיר אותנו עם תחושת חרפה, כעני הלוקח מבלי יכולת להחזיר, והתלוי באחרים. כדי למנוע זאת נתן לנו הבורא יתברך מערכת של קיום מצוות ועבודת ה', שבתמורה לעבודה זו תגיע לנו "בדין" השפעת טובותיו (בכך מסביר הגר"א לאפיאן את הביטוי "הגומל חסדים טובים" שאומרים בברכת השחר : לב אליהו ח"א קצט - "גומל" הוא מלשון "גמול", כי הקב"ה מתנהג עם האדם כאילו הוא חייב לשלם לו על מצוותיו, ובכך האדם חש כאילו אינו מקבל לחם חסד, ונמנעת ממנו בושה, וזהו הטוב שבחסד הבורא ). מנגנון זה מייצר תחושה של אי-תלות, סוג של "כריתה" - ועצמאות בריאה. לאור דברים אלו מבוארת השייכות בין ההוראות המנוגדות לכאורה של מלים בעלות אותיות 'טב (יציבות וקשר / כריתה): הטבה אמתית היא כזו שאינה משאירה את מקבל ההטבה עם תחושה של חרפה, אלא "כורתת" אותו ממעניק ההטבה, זאת, במקביל לקשר ולהענקת טובה בלא גבול.


באופן דומה יש להסביר גם את ההוראות ההפוכות לכאורה של שרש 'גמל': שרש גמל בבנין קל מורה על הענקה ותשלום - היינו נתינה, כדוגמת: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי (תהלים יג:ו) . ובבנין נפעל מורה על עצמאות ואי-תלות - היינו התנתקות ואי-נתינה, כלשון הכתוב: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל (בראשית כא:ח) - כי אין הענקת טוב כהענקת עצמאות לאדם, בדומה למדרגה העליונה של צדקה שהגדיר הנשר הגדול: רמב"ם הלכות מתנות עניים י:ז - שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול.


הוראות מנוגדות מקבילות מצינו גם לשרש 'עזב' המורה בדרך כלל על נטישה, כמו: בראשית ב:כד - עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ. אך פעמים, מורה גם על חוזק ועזרה, כדוגמת: יחזקאל כז:יב - תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ; רש"י - עזבוניך - חוזקיך ועוזרך כמו: וַיַּעַזְבוּ (את) יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה (נחמיה ג:ח), וממונו של אדם הוא חזקו המעמידו על רגליו. וכגון: שמות כה:ה - כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמ' כג:ה). רש"י - עזב תעזב עמו - עזיבה זו לשון עזרה. הכיצד יסבול שרש אחד שתי הוראות כה מנוגדות?


נראה להסביר שיש מסר אחד בהוראות השונות של 'גמל' ו'עזב'. הקב"ה ברא עולם טוב, עולם בו מוענקת הטבה ותמיכה לאדם. ובמקביל לזאת, ישנו מנגנון המייצר אצל האדם תחושה של עצמאות בריאה, כך שה' ייסד לנו שילוב של הענקת שפע ואי-תלות גם יחד . כל זה נרמז בהוראות ה"מנוגדות" שבשרשים 'עזב' ו'גמל', ובמלים בעלות אותיות 'טב', המורות על יציבות וקשר מצד אחד ועל כריתה מצד שני.


שנזכה ליהנות מגמולו הטוב יתברך תמיד, לחיות קיום יציב, ולזכות לראות בטוב ה' בארץ הצבי במהרה בימינו אמן.


0 צפיות0 תגובות